ושכר שעורים כו' עמ"ש בפרישה ואין להקשות מ"ש מפירות שנתבשלו שמברכין על המרק שלהן בפה"ע כמ"ש רבינו בסימן ר"ב ור"ה בשם הרא"ש דשאני התם דעיקר הבישול הוא בשביל הפירות והמרק טעם הפרי ניכר בו לכך המרק טפל ובטל ונמשך אחר ברכת הפרי משא"כ בשכר שאין השעורין נתבשלו מצד עצמן כי אם עבור ליתן טעם במים ומש"ה נתבטלו אגב המים וחילוק זה מבואר ג"כ בב"י ע"ש ועיין בב"י מ"ש בשם האגור ז"ל השיב מהר"י מולי"ן על יין מזוג לענין בפה"ג אע"ג דבעלמא פוסק ר"ת טעם כעיקר דאורייתא אפילו לקולא מ"מ לענין ברכה הוכיח ר"ת ספ"ק דחולין דחד בשיתא בטיל כו'. ק"ק הא גם בעלמא מצינו דבטל והוא לענין מגע כותי ביין שנתבטל חד בשית מיא דאינו נאסר וגדולה מזו כתב רבינו בי"ד סי' קל"ד בשם ר"י והראב"ד דאפילו יין נסך שנתערב במים בטל חד בשית ומותר אפילו בשתיה. עוין בב"י שהביא לשון רבינו ירוחם שכתב ז"ל שתה שום דבר לרפואה או אכל לא יברך עליו שאם הוא דבר איסור ואכלו שלא במקום סכנה לא יברך ואם הוא במקום סכנה ג"כ לא יברך וזה הכלל כל מידי דלרפואה לא יברך עליו כדאמרינן האי מאן דחנקתיה אומצא כו' כ"כ הרמ"ה בתשובה. והנה באמת הדין בעצמו תמוה כמ"ש ב"י וגם לשונו מגומגם מ"ש שאם הוא כו' מה ראייה מביא לו מזה. וגם מ"ש ואם הוא במקום סכנה ג"כ לא יברך צריך ביאור. וגם יש לתמוה מה שסיים וכתב הכלל כל מידי דלרפואה כו' דהל"ל כן תחלה. ותמיהת ב"י שכתב ז"ל ותמהני על מה שפוטר מברכת השותה דבר לרפואה שהרי בגמרא מבואר דאע"ג דלרפואה כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי לברוכי. ובאמת זהו תמיה גדולה על רבינו ירוחם ועל הרמ"ה דנהירין להו שבילי התלמוד כשבילי דמתא. אכן מה שהקשה ב"י עוד ז"ל ומה שפוטר מברכה אוכל דבר איסור במקום סכנה אין כן דעת הרא"ש שהרי כתב שחולה שאכל בי"כ מברך ומזכיר של י"כ לא ק"מ מכח תרתי חדא דאין לדמות דבר האסור מצד עצמו לדבר המותר מצד עצמו רק שאריה רביע עלויה הוא ציווי רחמנא שציוה שלא לאכול שום דבר בי"כ ואין שם איסור על המאכל ועוד איך הביא ראיה מדחייב חולה בי"כ לברך ברכת המזון שהוא דאורייתא לברכה ראשונה שאינה אלא מדרבנן ומה"ט כתב רא"ף ומ"ו שגם הרא"ש שהסכים עם הראב"ד באוכל דבר איסור לברך עליו ה"מ בברכה אחרונה אבל בראשונה מודה שלא לברך וכמ"ש לעיל סימן קצ"ו ע"ש. וליישב גם תמיהה הראשונה היה נלע"ד שמ"ש ר' ירוחם שאם אכל או שתה שום דבר לרפואה ר"ל שאין לו שום הנאה ממנו ואינו אוכלו או שותהו כי אם לרפואה והשתא לק"מ עליו מקושיות ב"י ומ"ש נמי שאם הוא דבר איסור כו' ה"ק מ"ש תחלה שאם אכל או שתה שום דבר שאין לו הנאה הימנו כי אם לרפואה אינו מברך ראייתם הוא שהרי אם אכל שום דבר איסור במקום שאין בו סכנה ר"ל שאכלו לרפואה חולה שאין בו סכנה ודאי לא יברך עליו שאף שבאותו דבר איסור יש בו הנאה לכותי באכילתו מ"מ ישראל שאינו אוכלו ברצון כי אם מחמת אונס הרפואה לא מחשב לו האכילה להנאה כי אם לצער מה שנצרך לזה וראייה ממה שאמר בגמרא והביאו רבינו בי"ד סי' ש"י ובח"מ סי' רל"ד ז"ל השוחט את הבכור שלא ע"פ מומחה ומכר ממנו ואכלוהו מחזיר להן המוכר הדמים ואינו מנכה לו כלום עבור הנאת האכילה כי אדרבה שאכילה צער הוא לו למפרע בשעה שזוכר שאכל דבר איסור אף שבשעה שאכלו לא ידע שהוא איסור ונהנה באכילתו וכ"ש הכא שבשעה שאכלו החולה ידע שהיה איסור שלא נהנה באכילה. ומ"ש ואם הוא במקום סכנה גם כן לא יברך ה"ק לא מיבעיא אם אכלו שלא במקום סכנה ודאי דלא יברך שהרי להרמב"ם וסייעתו אינו מברך על אכילת דבר איסור אף אם אכלו לתיאבון משום ובוצע ברך ניאץ ה'. אלא אפילו אכלו לצורך חולי שיש בו סכנה דלית ביה משום בוצע ברך שהרי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אפ"ה אין צריך לברך מטעם שכתבתי דלא מיחשב לו הנאה כ"א צער מה שנצרך לאכילת דבר איסור וכ"ש האוכל דבר לרפואה שזולת הרפואה לא היה אוכלו מחמת שאינו ראוי לאכילה כלל שא"צ לברך א"נ האי שאם אכל דבר איסור כו' הוא פי' אמ"ש לפני זה שאם אכל או שתה דבר לרפואה דהיינו דבר איסור אלא שא"כ קשה למה סתם בכלל שכלל אחר כך לכך מחוור יותר מ"ש ראשונה ואף על גב שכלל ג"כ אחר כך וכתב כל מידי דלרפואה י"ל דה"ק כל מידי שהוא דוקא לרפואה בא ולא לשום דבר אחר לא יברך עליו ודו"ק. עיין בב"י מ"ש בסוף הסימן על מ"ש מהרי"ק מגודגדניות שעושין מהן קונפיקטו שמברכין עליו שהכל ולא דמי למורבא של חבושים וורדים שהסכמת הטור שמברך עליו בפה"ע ובפה"א דשאני הנך שטובים יותר מבושלים מחיין עכ"ל מהרי"ק ותמה עליו הב"י וכתב לשון רבינו לא משמע כן מדסתם ועוד שהרי כתב דלא דמי לאגוז המטוגן בדבש משום דממשו קיים ואגוז ראוי ליאכל חי הוא ולא מפליג בינייהו כו' צ"ע מאי ראייה הוא זה דאיך יפליג בינייהו דהא כ"ש הוא אם יפליג ויאמר שאני אגוז דנאכל כמו שהוא חי יש להקשות מק"ו ומה דבר שנאכל כמו שהוא חי אפ"ה מברכין עליו בפה"ע אף אחר שנתבשל ק"ו דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי שיברך עליו בפה"ע לאחר שנתבשל ואין לומר דהב"י בא להביא ראייה שאגוז הוא ראוי ליאכל חי דאל"כ הוה ליה לפלוגי ולתרץ שאני אגוז שאינו נאכל כמו שהוא חי ומש"ה מברכין עליו בפה"ע אחר שנתבשל דז"א דאין הוכחה הוא זה דדילמא רבינו לא חילק בזה דידוע שגם מורבא דחבושין וורדים טובים יותר מבושלים מחיין ולא הוה מתורץ מידי מ"ש מאגוז. וצ"ל דעת ב"י כיון שאגוז ע"כ הוא דבר פשוט שנאכל בטוב כמו שהוא חי דוגמתו איירי נמי רבינו אפילו בדברים שהן נאכלין חיין כמו מבושלין והיותר נראה ליישב דעת ב"י דה"ק דהא ראינו שרבינו התחיל בסתם מורבא שהיה נ"ל לברך עליו שהכל והקשה מאגוז ולא חילק אלא דשאני אגוז דממשו קיים משמע מלשונו הא אגוז שאין ממשו קיים בכלל מורבא הוא. וא"כ ש"מ דאף באגוז שנאכל כמו שהוא חי רק שאין ממשו קיים מברך שהכל לדברי רבינו ועליו קאי חביריו ופליגי וס"ל דבכל הדברים שאתה ס"ל שמברך עליהן שהכל אנחנו ס"ל שמברך עליהן בפה"ע ש"מ דאף בדברים שנאכלים חיין כמו מבושלים מיירי רק שאין ממשן קיים וק"ל. ואין להקשות בלא הוכחה היה להוכיח דהא רבינו איירי בודאי ג"כ מדברים שנאכלים חיין דהא כ"ש הוא דהא אי באינן נאכלין חיין ס"ל דמברכין עליהן שהכל ק"ו בנאכלין ג"כ חיין וחביריו פליגי על כל דבריו די"ל דאף דרבינו ס"ל בנאכלין חיין ג"כ הדין לברך שהכל מ"מ לא דיבר מזה בהדיא וחביריו לא קאי אלא אמ"ש רבינו בהדיא וק"ל. ומ"מ אין לו סתירה מוחלטת על מהרי"ק דמהרי"ק ס"ל דאף שכתב רבינו מתחלה סתם מורבא הא פי' אח"כ דבריו חבושים וורדים ומיני עשבים אף שרבינו פורטן לרבות דאפילו באינם נאכלים חיין מברך שהכל מ"מ י"ל שחביריו לא קאי אלא אמה שפורט בהדיא וק"ל: