עונה אחריהם ברוך ומבורך כמו תמיד לעולם ועד בגמרא ריש פ' ג' שאכלו איתא רב זביד אמר שאומר אחריהם ברוך ומבורך וכתבו התוספות והר"י והרא"ש בשם בה"ג שאומר ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ורבינו לא כתבו בשמו כמו שכתב בסמוך בשם בה"ג ואי הוו עשרה אומר איהו ברוך אלהינו ומבורך שמו כו' שבהא דבסמוך מחדש בה"ג עיקר הדין שאי הוו עשרה אומר נוסח אחר שמזכיר השם אבל בכאן אינו רק סיום דברי רב זביד ועיקר הדברים לא אמרן הג' רק שמוסיף ומפרש סיום דבריו רב זביד לכן לא הקפיד רבינו לכתבו בשמו וטעם כפל ברוך ומבורך יותר מהמברך עצמו שאינו אומר אלא ברוך שאכלנו כו' הוא לפי שכבר נתבאר לעיל סי' קצ"ב שכתבו התוס' טעם דאין אומרים על המזון שאכלנו משלו משום דמשמע דמברך לבעל הבית המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו וא"כ מה שאומרים שאכלנו משלו הואיל והוא מענין האכילה ומש"ה מי שיזדמן לשם ונותן שבח עמהם כדי שלא יהא נראה שהשבח הוא דוקא על המזון אומר הוא ברוך ומבורך לעבר ולהבא ולכן מסיים על ומבורך תמיד לעולם ועד מהרמ"י כ"כ בש"ע שלו ויש להסתפק כשנכנס אחד כשהמברך חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו דנימא הואיל והמסובין עצמן אין עונין כלום אינו ג"כ צריך לענות כלום אפילו אמן או דילמא כיון שאמרו שאם נכנס כשאחרים עונין אמן כו' יאמר הוא אמן אע"פ שהמברך שומע ג"כ ואין המברך צריך לענות אמן אפ"ה יאמר הוא אמן ה"נ אע"פ שהמברכין היוצאים בזימון אין צריכים לענות אמן מ"מ הנכנס יאמר אמן על סיום ברכתו: