אבל ששה לא דרובא דמנכר בעינן עיין בב"י שהביא לשון הגמרא דפ' שלשה שאכלו דף מ"א ע"א ז"ל אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב תשעה שאכלו דגן וא' אכל ירק מצטרפין א"ר זירא בעי מיניה מרב יודא שמונה שבעה מהו א"ל ל"ש ששה ודאי לא מיבעיא א"ל ר' ירמיה שפיר עבדת דלא מיבעיא לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא ה"נ איכא רובא. ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן עכ"ל הגמרא ופירש"י ואיהו ר' זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר עכ"ל רש"י וכתב דהפוסקים שפסקו בפשיטות דששה לא משום דמינכר בעינן צ"ל דלא פירשו הגמרא הנ"ל כפירש"י דא"כ כיון דלר' ירמיה פשיטא ליה ור' זירא מספקא ליה לא ה"ל למשבק פשיטות דר' ירמיה משום ספיקא דר' זירא לפיכך נ"ל שהם מפרשים דכי אמרינן ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן לא בתורת ספק אמר כך כדפירש"י אלא קושטא דמילתא דהכי ס"ל ומש"ה לא איבעיא ליה עכ"ל ב"י ובאמת פירושו תמוה דאין זה סוגיא דגמרא דרבי זירא יאמר ששה לא קמיבעיא ליה משום דארבעה ודאי אינן מצטרפין עם הששה ורבי ירמיה ישיב לו שפיר עבדת דלא קא מיבעיא לך דודאי מצטרפין והם שני הפכים בנושא א' לכן נלע"ד דדעת הפוסקים הוא דה"פ סוגיית הגמרא דמ"ש בגמרא התם טעמא מאי אינו סיומא דדברי ר' ירמיה דקאמר כן לר' זירא אלא דברי סתמא דגמרא הוא שנושא ונותן המקשן עם התרצן אמ"ש ר' זירא ששה לא מיבעיא לי ור' ירמיה הסכים עמו דשפיר עביד דלא קמיבעיא לך מאי טעמא הלא כמו שאיבעיא ליה ח' וז' והשיב לו שמצטרפין שנים ושלשה מטעם דאיכא רובא דאכלו דגן כן י"ל ג"כ בששה וניחא ליה להגמרא במאי דמשני דשאני ששה דבעינן רובא דמינכר וז"ש ואיהו ר"ל ר' זירא דלא קמיבעיא ה"ט דס"ל דמינכר בעינן ומה"ט הסכים ר' ירמיה עמו וק"ל. והשתא אתא פסקא דהפוסקים דפסקו ארבעה אינן מצטרפין לששה אליבא דכ"ע וזה נ"ל ברור גדול ודו"ק: