אלא פי' אסור לשתות ולאכול עד שיברך עליו תחלה דכיון שנטל ידיו כדי לברך הסיח דעתו מלאכול כו' כתב ב"י ויש לדקדק בדברי רבינו שנראה מדבריו שאע"פ שנטל ידיו יכול לאכול ולשתות קודם ברכת המזון והוא שיברך עליו תחלה ואינם מכוונים דהא מדברי הרא"ש בפרק כ"מ לא משמע הכי שהרי כתב ולית הלכתא הכי אלא כל זמן שלא נטל ידיו יכול לאכול ואי אמר הב לן ונבריך כנטל ידיו דמי לפיר"י ורשב"ם שפירשו כיון דאמריתו הב לן ונבריך אסור לכו למישתי עד דמברכיתו ברכת המזון ויש מחלקים בין שתייה לאכילה ולא מסתבר כלל ע"כ משמע מדבריו דנטל ידיו אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון ומש"ה כתב דלפירש"י ורשב"ם הב לן ונבריך שוה לנטל ידיו דבתרווייהו אינו יכול לאכול עד שיברך ברכת המזון דאילו לשאר מפרשים אינם שוים שהרי בהב לן ונבריך אין צריך לברכת המזון למפרע ובנטל ידיו צריך ומ"מ משמע דנטל ידיו לד"ה אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון על מה שאכל וכ"כ הר"ר יונה עכ"ל. (ופליאה גדולה נפלאה בעיני איך נעלם מהב"י דברי הרא"ש דכ' ערבי פסחים דף קל"ט ע"א שכתב שם אדברי הרי"ף שכתב שם סוף דף קל"ה ז"ל גמרינן היכא דגמר סעודתיה קודם דקדיש יומא ואדמשו ידיה קדיש יומא מקדמין מברכין ברכת המזון על כוס ראשון ואח"כ אומר קידוש היום על כוס שני כר' יוסי כו' וכתב הרא"ש עליו וז"ל ותמיה לי לדברי הרי"ף דע"כ צריך לאכול מיד אחר הקידוש אליבא דשמואל דאמר אין קידוש אלא במקום סעודה כו' עד וכיון דצריך לאכול מיד בברכת המזון למה לי לפרוס מפה ולקדש אע"ג דמשו ידייהו ואיתסר להו למיכל הא קי"ל דהב לן ונבריך א"צ לברך ברכת המזון וסגי בפריסת מפה וקידוש והמוציא שהרי לפנינו בהדיא דמשוה דין נטל ידיו ונבריך וכו' דבשניהם א"צ ברכת המזון וכמ"ש רבינו כאן ואפילו מדברי הרי"ף יש לדקדק התם דלא ס"ל דצריך ברכת המזון אחר נטילת מים אחרונים דאל"כ מאי צריך לגמור מהתם דיברך ברכת המזון תחלה דבל"ז נמי א"א לעשות בע"א מאחר דמשא ידו והפלא שהב"י מביא לקמן בסימן רע"א דברי הרא"ש הנ"ל וכאן לא שת לבו לדבריו ופסק בב"י ובש"ע דלא כהלכתא וע"כ צ"ל דלא כיון להאמר אלא כוונת הרא"ש היא כמ"ש כאן ודו"ק) וקשה לפי פי' ב"י מה לו להרא"ש לזאת שהשוה הב לן ונבריך לנטל ידיו וכפירש"י ורשב"ם הלא הרא"ש דחה בשתי ידים פירש"י ורשב"ם ולסברתו אינו אליבא דהלכתא פירש"י ובפרט לפי מה דמסיק בגמרא ולית הלכתא הכי אלא כל זמן שלא נטל ידיו יכול לאכול דמשמע דלא מיקרי היסח הדעת אלא דוקא נטל ידיו בלבד וא"כ למה הוא מוסיף וגורע ומדמה הב לן ונבריך לנטל ידיו וע"ק דכיון דכל עצמו של הרא"ש לא נתכוון רק לחדש לנו דאע"ג דמסיק בגמרא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא ואותן שמעתתא דגמר וסילק לא איירי אלא באיסור אכילה עד שיברך המוציא תחלה ולא איירי בחיוב ברכת המזון וע"ז בא הרא"ש לאורויי דל"ת דוקא נטל ידיו וכל שאר דברים המה בכלל דלית הלכתא ומש"ה כתבו דגם בהב לן ונבריך הוא בכלל הלכתא ומיקרי היסח דעת כמו נטל ידיו וא"כ לא ה"ל לכתוב רק ואי אמר הב לן ונבריך גם כן בכלל היסח הדעת הוא ועוד הקצרה יד הרא"ש לבאר דבריו שבנטל ידיו הוא מודה דאסור לאכול עד שיברך ברכת המזון תחלה בפרט מאחר שכתב הרא"ש והתוס' כמה פעמים כמה הוכחות שהיסח הדעת אינו מחייב ברכה אחרונה. ומ"ש ב"י דמסתבר לומר כן מהא דאמרו תיכף לנטילה ברכה שקאי גם להרא"ש אמים אחרונים גם כן קשה וכי אם יחזור ויאכל ויטול ידיו ויברך ב"ה וכי זה לא יהיה מיקרי תיכף לנטילה ברכה ולא אתי למעוטי אלא שלא יאכל ויסיח דעתו ולא יחזור ויטול ידיו ויברך או שיטול ידיו ויסיח דעתו בשיחה וחוכא וטלולא ואח"כ יברך ע"ז אמרי' תיכף לנטילה ברכה. ועוד שהתוספות כתבו בשמעתין תיכף לנטילה ברכה ז"ל הילכך כיון שנטל ידיו באחרונה לאחר סעודה אסור לאכול עד שיברך וה"ה אם אמר הב לן ונבריך אפי' בלא נטילה עכ"ל וידוע שהתוספות ס"ל שהדין הב לן ונבריך אינו מצריך אלא ברכה שלפני המזון והשווהו לדין נטל ידיו גם בקיצור פסקי הרא"ש כתב ומשוה הב לן ונבריך לנטל ידיו ולא הזכיר שם רש"י ורשב"ם משמע דגם להרא"ש שוים לגמרי המה ומ"ש ב"י שכ"כ הר"ר יונה שאחר שנטל ידיו אין לו לאכול אפי' בברכה ונראה דלא מטעם היסח הדעת כו' דברי ר' יונה עצמם קצת מגומגמים שאדרבה שהטעם משום היסח הדעת הוא שהרי כתב שם דף ל"ג והב"י הביאו בסמוך ז"ל אע"פ שלענין יין כיון שסילק דעתו מלאכול אסור לו לשתות עד שיברך לענין הפת אינו כן אלא אף על פי שסילק ידו מלאכול ואפילו סלקו השלחן אם רצה לחזור לאכילתו א"צ לברך שוב פעם אחרת שכל שלא נטל ידיו לברך לא נסתלק לגמרי מאכילת הפת ומאחר שנטל ידיו אין לו לאכול אפילו בברכה עכ"ל הרי לפנינו שכתב שקודם שנטל לא נסתלק לגמרי עד שנטל ידיו ומשמע דלאחר שנטל ידיו ג"כ מטעם סילוק הוא אלא שלענין יין מועיל סילוק כל דהו ולענין אכילת פת אינו מועיל אלא סילוק והיסח גדול דהיינו הנטילה שעושין קודם ב"ה ומ"ש ב"י עוד דאין להפסיק בין נטילה לב"ה אפי' בשיחה נלענ"ד דאדרבה דוקא בשיחה אסור אבל אם רצה לחזור ולאכול ולברך תחלה על האכילה ואח"כ לחזור וליטול ידיו ולברך אחריו מיד הוי שפיר בכלל תיכף לנט"י ברכה כי נטילת ידים אינו אלא משום היסח הדעת והיסח הדעת אינו גורם אלא ברכה שלפניו ולא לאחריו להתוספות והרא"ש ורבינו. ומ"ש הרא"ש הנ"ל ואי אמר הב לן ונבריך כנטל ידיו דמי לפירש"י ורשב"ם נ"ל דלרבותא נקטו דלא מיבעיא לסברת התוספות דהיסח הדעת אינו גורם אלא ברכה שלפניו פשיטא דיש לדמות הב לן ונברך לנטל ידיו אלא אפי' לרש"י ורשב"ם דס"ל היסח הדעת גורם גם ברכה למפרע אפ"ה ג"כ הן מדמין הב לן ונבריך לנטל ידיו שהרי פירשו כן בהדיא אהב לן ונבריך דאסורין למישתי עד דמברכין ברכת המזון עי"ל מפני שבגמרא ובאשר"י דכיצד מברכין ובפרק כיסוי דם לא מפורש הטעם בהדיא למה אסורין למישתי כיון דאמרי הב לן ונבריך ואף שבפרק ע"פ דף ק"ג איתא שם בגמרא ז"ל מ"ט דאסחיתו דעתייכו. על כרחך הרא"ש לא גרס ליה שהרי כתב שם בפ' ע"פ דף קל"ו סוף ע"א ז"ל איתסר לכו למישתי פי' משום דעקריתו דעתייכו ממשתי. מדכתב פי' כו' ש"מ שלא גרס בגמרא האי טעמא דהיסח הדעת והוצרך לפרש כן משום הטועין שלא יאמרו דלא מפני היסח הדעת היו אסורין ללמד ממנו לכל האומרים הב לן ונבריך אלא איזה טעם ידוע היה התלוי דוקא בהך שאסורין למישתי ואפי' אחר שברכו ואפשר דהיו אומרים שהיו מסובין בשבת לשלש סעודות וחשכה להן ומיד שאמרו הב לן ונבריך היו אסורין לשתות משום הבדלה משא"כ בשאר פעמים קמ"ל דרש"י ורשב"ם תלו בהיסח משום ב"ה. ומשום הכי מביא הרא"ש ג"כ בפרק כיצד מברכין כשבא לומר הב לן ונבריך ג"כ גורס היסח הדעת כמו נטל ידיו ומייתי לה מהא דאמר אסור לכו למישתי ומפני הטועים שלא יאמרו טעם אחר הוא משום הכי מייתי פירש"י ורשב"ם שתלו האיסור בהיסח הדעת שהרי כתבו דאחר ברכת המזון מותר. מיהו פי' זה דחוק שהרי הגמרא מייתי מהאי עובדא טעם להצריך ברכה אחר כוס של ב"ה ומוכח לה מן הגמרא דטעמייהו מפני היסח הדעת. כתב הרמב"ם בפ"ד גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואחר כך נמלך לאכול או לשתות אע"פ שלא שינה את מקומו חוזר ומברך כו' והביאו הב"י וכתב עליו וז"ל ודבריו תמוהין דהא א"ל לרב פפא לא סבר לה מר גמר אסור לאכול א"ל סלק איתמר ואסיקנא ולית הלכתא הכי אלא כי ההיא דתיכף לנט"י ברכה אלמא דאפי' בגמר בדעתו שלא לאכול עוד וגם סילק האוכל מעל השלחן יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא נטל ידיו וא"כ היאך פסק דגמר אסור מלאכול וכבר השיגו הראב"ד ע"ז ואפשר לומר שהרמב"ם סובר דכיון דאשכחן בעובדא דתלמידי דרב דכיון דאמר הב לן ונבריך אסור למישתי מפני שהסיח דעתו מאכילה ושתייה ממילא משמע שכל שגמר בלבו מלאכול עוד אסור לו לאכול וההוא עובדא דרב פפא מתארח בבית אחרים היה וכיון שגמר מלאכול המאכל שהיה לפניו א"ל שהיה אסור לו לאכול דמסתמא כשראה שגמר אותו מאכל ולא הביאו לו תיכף מאכל אחר הסיח דעתו מן המאכל כו' ומסיק ב"י ומאי דאמרינן בגמרא בתר הכי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא נ"ל דלהרמב"ם לא גריס ככל הני שמעתתא אלא הכי גריס ולית הלכתא הכי אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב ג' תכיפות הן כו' תיכף לנטילת ידים ברכה. ונראה שהוא מפרש דלא קאי אמאי דאמרינן גמר או סילק אסור לאכול אלא אהא דאיתא התם בסמוך הרגיל בשמן שמן מעכבו כלומר ואינו מברך ברכת המזון עד שיסוך תחלה וקאמר דלית הלכתא הכי אלא כי הא דאמר רב תיכף לנט"י ברכה ואינו מפסיק בסיכת שמן עכ"ל. ומה שדחק ב"י למחוק הגירסא ולא הספיק לו במה שתירץ בתחלה שיש חילוק בין בעל הבית ובין אורח ושע"ז מסיק הגמרא וקאמר דלית הלכתא ככל הני שמעתתא דבאורח לא מהני להיסח הדעת לא גמר ולא סילק עד שיטול ידיו היינו משום דתיכף לנט"י ברכה משמע דמיירי בכל ענין הן בעל הבית או אורח. אמנם כל זה דוחק וקשה למחוק הספרים. וע"ק דמהיכא תיתי שיהיה סיכת השמן אחר הנטילה הא הגמרא לא קאמר אלא ששמן מעכב ר"ל שלא יברך ב"ה אם לא שיסוך ג"כ ידיו בשמן אבל לעולם הנטילה במים באחרונה וכ"כ הסמ"ג בהדיא אהא דדרשו בקרא כי קדוש אני זה שמן ערב גם מן הסברא הוא הכי כיון שבא להסיר הזוהמא היו מושחין ידיהם תחלה בשמן במקום בורית שלנו ואח"כ העבירו במים אחרונים השמן והזוהמא יחד כדרך נטילה שלנו בבורית. לכן נראה דמעיקרא דמילתא אין כאן קושיא כלל לפי שאפשר לומר דהרמב"ם ס"ל דהא דמסיק בגמרא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כו' אלא תיכף לנט"י ברכה קאי על ברכה אחרונה שצריך לברך ברכת המזון אבל לא מיירי מן ברכה שלפניו והרמב"ם מיירי מברכה שלפניו והכי דייק לישנא דהרמב"ם שכתב גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח"כ נמלך כו' חוזר ומברך ולא כתב שצריך לברך ברכה אחרונה דהרמב"ם אזיל לטעמיה דס"ל דהיכא דאיכא היסח הדעת גמור כגון הפליג אז צריך לברך ברכה אחרונה ובזה כבר נתיישב הא דאיתא גבי עובדא דרב פפא איקלע לבי רב הונא בתר דגמר סעודתייהו אייתי לקמייהו מידי למיכל שקל רב פפא וקא אכל א"ל לא סבר לה מר גמר אסור מלאכול כו' וכן גבי עובדא דרבא ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא כו' א"ל רבא לא סבר לה מר סילק אסור לאכול. ולכאורה יש להקשות מאי הקשו מהא דתניא גמר או סילק אסור לאכול דילמא הם היו אוכלים ע"י ברכה שלפניה ובמה שכתבתי לדעת הרמב"ם ז"ל נסתלקה קושיא זו דהתם מיירי מן ברכה אחרונה. והתוס' הקשו שם על ר' זירא למה לא רצה לאכול היינו לפי סברת התוס' שא"צ אלא ברכה ראשונה ותירצו שמא היה תבשיל שהיה בו פת והיה צריך ברכת המוציא ונט"י וטורח היה לעשות כ"כ. ולפי שיטת הרמב"ם יתיישב הסוגיא יותר מיהא אין זה דקדוק כ"כ מ"ש דילמא היו אוכלין ע"י ברכה שלפניה דמיירי שהשואל ראה אותן אוכלים בלא ברכה ראשונה. כתב הכלבו בשם הר"מ כשאוכלין ב' מיני פירות או ג' או אפילו מין אחד אם אין כולם לפניו בשעה אחת מברך על כל אחת ואחת לבדו ברכה ראשונה מפני היסח דעת אבל לא ברכה אחרונה והגיה הר"ף ז"ל כשאדם אוכל בבית חבירו כגון בברית מילה ופורים די לו ברכה אחת על כולן ואפילו כלה מין זה קודם שיביא לו מין אחר דכיון שתלוי בדעת ב"ה אינו עושה היסח דעת כדאמרינן בברכות אנן אדעתא דריש גלותא סמכינן ע"כ והביאו ב"י וכתב עליו וז"ל ורבינו כתב בסי' ר"ו מי שבירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין א"צ לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך וכבר כתבתי בסי' קע"ז שנראין דברי רבינו עכ"ל. נראה מפשט דבריו כאילו יש מחלוקת בין הכלבו ובין הטור ואינו מוכרח לפי שאפשר לומר דהטור מיירי שעדיין לא כלה פירות ראשונים שבירך עליהם בשעה שהביאו לו יותר מאותו המין רק בשעת ברכה בלבד לא היו יחד והכי דייק לשונו של הטור שכתב אע"פ שלא היו לפניו כשבירך. אבל הכלבו מיירי שכבר כלה הפירות שבירך עליהם קודם שהובאו לפניו פירות אחרים ומש"ה נקרא היסח דעת גמור וצריך לברך עליהם והכי מוכח ממה שמסיק בחתימת דבריו שהגיה הר"ף ז"ל וכתב ואפילו כלה מין זה קודם שיביא לו מין אחר כו' משמע בהדיא דמיירי בהדיא שכלה מין זה קודם שיביא לו מין אחר ומ"ש תחלה אם אין כולן לפניו בשעה אחת ר"ל גם כן שלא היה לפניו יחד רגע אחד דהיינו שכלה מין ראשון קודם שהביאו לפניו מין אחר הא היו לפניו יחד שעה אחת אף שלא היו יחד בשעת ברכה היה נפטר מין השני בברכת מין ראשון כנ"ל ברור וק"ל: