בני חבורה וכו' יסוד אלו הדינים הוא בפרק ע"פ דף ק' וק"א יתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא שנו אלא מבית לבית אבל ממקום למקום לא. ומשמיה דנפשיה אמר רב חסדא הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהם במקומם אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומם א"צ לברך מ"ט לקיבעא קמא הדר. ורב ששת אמר אחד זה וא"ז צריך לברך מיתיבי בני חבורה שהיו מסובים לשתות ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה כשהן יוצאים אין טעונין ברכה למפרע. וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה בד"א שהניחו שם זקן או חולה אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאים טעונים ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה וכו' ע"ש קשיא לרב חסדא אמר רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירות ר' יודא היא דתניא חבירים שהיו מסובים ועקרו רגליהם לילך לב"ה או לבה"מ כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה א"ר יודא אימתי בזמן שהניחו שם מקצת חבירים אבל לא הניחו שם מקצת חבירים כשהם יוצאים טעונין ברכה למפרע כשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה מזה מבואר שמ"ש רבינו לרשב"ם א"צ לברך שהוא פסק כרב ששת ומ"ש לר"י צריכים לברך אא"כ הניחו שם מקצת חבירים שפסק כרב חסדא. וכן מ"ש רבינו חילוק של דברים הצריכים ברכה לאחריהן במקומן הוא חילוק של רב חסדא. ודע שמ"ש טעונין ברכה למפרע התוס' פרשוהו שהיא משום עצה טובה שמא יפליג וכן צ"ל להרי"ף אע"פ שפוסק כרב ששת וכמו שהביא ב"י לשון הרי"ף בהדיא כר"ש סי' קע"ט שהיסח הדעת אינו מצריך אלא ברכות שלפניו ע"ש משא"כ להרמב"ם שס"ל שהוא דרך חיוב ודרך דין כמבואר בב"י שמביא לשונם בסי' זה ובסי' קע"ט: