ואם פת נקייה היא אין צריך וכן כתב ר"ח והרמב"ם כתב הב"י וז"ל לשון רבינו קשה בעיני מ"ש וכ"כ תוספות והרמב"ם דאי אעיקר מילתא קאי דלא יבצע עד שיביאו לפניו לפתן ל"ל למימר שכן כתב ר"ח והרמב"ם הרי תלמוד ערוך הוא. ואי קאי למ"ש פת נקיה אינו צריך הרי לא כתב הרמב"ם הטעם מפני שהיא נקייה אלא מפני שדעתו לאוכלה חריבה הילכך נראה שהוא מפרש כפי' הערוך שכתב היאכל תפל וכו' נראה שהרמב"ם מפרש כך דקשה ליה למה שאל השואל הדר מר משמעתיה וכי לא ראה שהלחם יפה אלא ודאי ראהו בשאר לחם שאינה יפה. ושאלו הדר מר והשיבו לית דין צריך בשש שפי' של בשש הוא תפל. פי' מלת טפל הוא משולל מדבר המצטרך בו ללפתו. וא"כ השיב הוא לית דין משולל מדבר המצטרך שהוא כך ראוי להיות חריבה אין חסר לו דבר המלפת בו ולכן א"צ ללפתן וא"כ ע"כ צריך לפרשו דר"ל משום שיכוין לכך לאכלו חרבה ותלוי בכוונתם שאם צורך הלפתן מצד הדין הרי אי אפשר להחסירו. אבל אם באים הלפתן מחמת שהם מטפלים ומתחברים ללחם וא"כ אם כיון לאכול הלחם חרבה כמו שהוא א"כ לא חסר לו כלום וק"ל. דף ק"ה סוף ע"ב כתב הרוקח ואם כיון המברך להוציאם והן כיוונו לצאת יצאו. קשה דבסי' קצ"ג מביא הב"י המרדכי שכתב בשם רבי' מאיר וכ"כ סמ"ג דאפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה אפ"ה צריך כוונת שומע ומשמיע א"כ כאן בהיסבו אפ"ה צריך כוונת שומע ומשמיע ע"כ ואפ"ה לא מהני בישבו. וא"כ למה כתב הרוקח דמהני ועוד דלעיל כתב ב"י בשם הרא"ש אפי' אמר אמן לא יצא מיהו בזה י"ל דהמשמיע לא כיון לצאת. וגם קושיא הראשונה לא קשיא דבה' ר"ה סי' תקפ"ג איתא פלוגתא בהא אי בעינן כוונה להוציא ולצאת: