ומיהו במחנה ההולכים במלחמה בא"ח למד מזה דה"ה להולך במדבר או שיש לו סכנה שאוכל בלא נטילת ידים. והתוס' מקשים מדאמר ר' עקיבא מוטב אמות מיתת עצמי וכו' ותירצו דמחמיר על עצמו היה. הב"י כתב ע"ש אורחות חיים מים ראשונים מצוה אחרונים חובה למאי נפקא מינה לבטולי הנך מקמי הנך שאם אכל עכשיו כו' יש לדקדק שני דקדוקים הא' למה טרח למצוא הנ"מ בסעודת שבת והלא הנ"מ הוא מפרש בריש דבריו שאומר לבטולי הנך מקמי הנך דהיינו דאם אין לו אלא רביעית מים לא יטלו בהם הידים לאכילה אלא יניחם אחר האכילה מפני שהן חובה מחומרת סכנה שעליו ממלח סדומית וחמירא סכנתא מאיסורא וכמ"ש מטעם זה במשנה שבמלחמה פטורים מרחיצת ידים ראשונים ואמר בגמרא הא אחרונים חייב וא"כ זהו נפקא מינה וע"ק מה שהאריך הא"ח בסוף דבריו וכתב מפני שכבר נתחייב בברכה. וי"ל דאורחות חיים מדבר בזמן הזה שאין כאן חשש ממלח סדומית וא"כ אין כאן הנ"מ הנזכר. ולא מצי לקצר שאם אין לו אלא רביעית אחד לסעודה אחת שיטול האחרונים דמאי שנא דאלו ואלו מצוה דנפקא להו מחד קרא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים האחרונים וגם הקשו התוס' שם בפרק כל הבשר למה קרא אלו מצוה ואלו חובה כיון ששניהם נלמדו ונסמכו מחד קרא ולכן הטריחו למצוא הנ"מ הזה וליכא למימר ג"כ לפירוש זה מאי שנא דיש כאן חילוק דמים אחרונים כבר נתחייב מכח והייתם קדושים זה מים אחרונים שחיובם הוא למברך ברכת המזון בזמן הזה כמ"ש ר' יונה. ומה שנתחייב כבר ומוטל עליו הוא קודם למצוה שלפניו לקיימו ולא מיבעיא בחול אי כבר אכל ואין לו רביעית דיטול למים אחרונים ולא יניחנו לנטילה לסעודה שדעתו לאכול אחר זמן דשם פשיטא בלא טעם דאלו מצוה ואלו חובה מטעם דסעודה דאחר זמן רשות היא לא יאכל ולא יצטרך ליטול ואי מיירי שיצטרך לאכול אזי פשיטא פטור ממים ראשונים כדילפינן מהולכי במחנה וכמ"ש לעיל לכך כתב דאפילו לקיים המצוה דסעודת שבת אפ"ה מים אחרונים שכבר נתחייב בהם הם קודמין. וא"ל הא לפניו מים ראשונים הם חובה ואחרונים רשות והא קודם שאכל אלו הראשונים הם לפניו וחובה עליו. ז"א דקודם שבא לאכול חיובם של שניהן הם באים כא' שכל מי שרצה לאכול יודע שג"כ חייב לברך ועוד כל דבר שעדיין לא נתחייב בה לשעבר אלא להבא מצוה מיקרי ולא חובה. כתב עוד הב"י על הא שדקדק מדברי הרמב"ם שאם קבע כל סעודתו על לחמניות צריך לברך עליהן המוציא צריך נמי נטילת ידים מיהו קשה שעל לחם א' פעם יצטרך נטילת ידים כו' אין להקשות למה לא הקשה אברכת המוציא שפשוט הוא שהוא תולה בקבע סעודתו עליו איך על לחם א' יחלק ברכתו. דשאני ברכת המוציא דתולה בשיעור הנאתו ממנו. משא"כ ברכת נט"י שהוא תולה בנגיעות הלחם והנגיעות הן שוין וק"ל. עוד כתב הב"י בדברי הרוקח ובסי' רפ"ג כתב ונוטלין ידיהן ומברכין ענט"י וכו' אבל על אכילת מצה שהוא יוצא בכזית א"צ נטילה דעל פחות מכזית אין צריך נטילה צ"ל דעל פחות מכביצה שהרי צריך כזית לאכילת מצה וכן הוא ברוקח בהדיא וא"ל א"כ סתרי דברי רוקח את עצמן שכתב בשמו לפני זה שצריך נטילה על פחות מכביצה אלא שלא יברך עליהן זהו ל"ק משום שהיא נטילת ספק ונטילת ספק לא מיקרי נטילה וכדאיתא דהיינו של טיבול וע"ז כתב שאין צריך כלומר שאינה נטילה הכרחית כל כך וקל להבין עוד י"ל מאחר שכבר נטל מטיבול ראשון לא היה צריך ליטול עוד לפחות מכביצה מאחר שהוא נטילה ודאית כדאי היא לסמוך בה על נטילה הראשונה: