כתב הרמב"ם ולא ישחו יותר מדאי ז"ל ב"י טעמו משום דאיתא בירושלמי מה אומרים הציבור בשעה ששוחין ועלה קאמר תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי ורבינו כתב שאין נראה כן מדאיתא התם בתר הכי מעשה באחד כו' ול' העברה משמע דאש"ץ קאי. ואני אומר שאין מכאן ראיה לבטל דברי הרמב"ם דאיכא למימר בין ציבור בין ש"ץ קאמר דלא ישחו יותר מדאי ומעשה שאירע בש"ץ אירע ואין ה"נ שאם היה רואה אחד מהציבור שהיה שוחה יותר מדאי היה ג"כ גוער בו עכ"ל. ול"נ דודאי שפיר קאמר רבינו דכיון דאיכא למימר דדוקא בש"ץ הדין כן ומשום טירחא דציבורא מהיכי תיתי לן לאסור לשחות יותר מדאי ומה שרצה ב"י להביא ראיה לדברי הרמב"ם מהירושלמי דתני בהדיא ובלבד שלא ישוח יותר מדאי אין ראיה משם דאדרבה מדנקט בתחלה ל' רבים מש"ה אומרים בציבור כו' ובברייתא תני לא ישוח כו' ל' יחיד נוכל לומר ג"כ דוקא אש"ץ קאי ודו"ק. כתב הרד"א שנשאל הרי"ף אם צריכין הקהל לענות אמן כשאומר ש"ץ ברכת כהנים והשיב שאין צריכין לענות אמן אלא כשנושא הכהן את כפיו והטעם מפני שאין עונים אמן אלא כששומעין מפי המברך ולכן יש מקצת יחידים שעונים כן יהי רצון במקום אמן עכ"ל ואע"ג דכתב אין צריך לענות דמשמע קצת הא אם ירצה לענות אמן הרשות בידו מ"מ מדכתב הרמב"ם ואין העם עונין אמן והביאו ב"י אין לענות אמן ומ"ש א"צ ה"פ כיון דא"צ מש"ה אין לענות אמן בחנם ואיסור יש בדבר ולכאורה משמע מדברי שבולי לקט שהביא ב"י בס"ס זה דבסוף יענה אמן אבל ב"י כתב דלא יענה כלל ודברי שבולי לקט יש ליישב דז"ל השיב רב האי אין מנהג אצלנו לענות אמן אחר כל פסוק ופסוק לפי שמפי כהן הן ג' ברכות וש"ץ מסדרן כעין ברכה אחת שאומר ברכנו בברכה וכו' וי"ל דה"ק מדש"ץ משנה הברכות וכוללן יחד א"כ אין לענות אחריהן כלל. ונראה שמה שעונין אמן ביעלה ויבא אחר זכרנו אלהינו לטובה ואילך היינו משום דהתם מתוקן התפלה לש"ץ משא"כ הכא שברכה זו מתוקנת ונצטווה לכהנים ועכשיו שאין הכהנים הש"ץ מבקש שיברכנו בברכת כהנים ואינו אומר אלא סיפור דברים איך שהכהנים היו מברכין כמ"ש מפורש בתורה באמור יברכך לכן משנין אנו בעניית אחריו ואומרים יהי רצון כיון שאין זה מעיקר הברכה: