וכן העלג וכו' והרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור וכו'. עי' בלח"מ מקורו בגמ' ועי' בפר"ח בסי' נ"ג ס"ק ב' שכתב מדאשכחן במסכת ברכות שירד שמואל הקטן לפני רבן גמליאל ושם מעשה בתלמיד אחד שירד לפני ר"א וההוא דנחית קמיה דרבה ואמר כמה ידע וכו'. ובמסכת ב"מ הוריד לר' חייא ובניו ובמסכת תענית ירד ר' עקיבא אחר ר' אלעזר ע"ש. והנה האי והרב וכו' היה נראה מקומו בהל' הקודמת כשכתב אלא גדול שבציבור וכו' ומאי ענינו בעלג לשון. ואולי כונת רבינו על קושית התוס' במסכת מגילה כ"ד ע"ב האיך הוריד רבי לר"ח שאמר על חי"ת ה"א עיי"ש. ובתוס' ב"מ פ"ו ע"א. וי"ל דדעת רבינו דהנה לא נאמר שלא יתפלל כלל העלג לשון גם בפ"ע רק שאין מכבוד הציבור להיות עלג לשון יתפלל לפניהם וא"כ כשהרב הגדול בהציבור מוחל על כבודו וממנה אותו כרבי לר"ח כל הציבור נגררין אחריו. ומזה דמהני מחילה בכבוד ציבור אף בכה"ג ועי' מ"ש בהל' הקודמת וצ"ע:
אבל מי שכתפיו וכו' אינו נעשה שליח ציבור לתפילה עד שיהיה עטוף. עי' בכ"מ שמצוין פי"ג ממסכת סופרים וצ"ל פי"ד הט"ו ושם איתא פוחח הנראים כרעיו או בגדיו פרומין או שראשו מגולה פורס את שמע. וי"א דכרעיו ובגדיו פרומים פורס אבל בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו וכו' עיי"ש. ולשון עטוף שכתב רבינו נראה שמפרש ראשו מגולה פי' שאין עטוף אף שמכוסה בכובע ועי' פ"ה ה"ה שם ולא בראש מגולה וכו' דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים עיי"ש ועיין בטו"ז או"ח סי' ח' ס"ק ג' וברא"ש במסכת ברכות דף נ"א בעשרה דברים וכו' בפי' עטוף עיי"ש: