ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה לפי שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא. אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה ואח"כ נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כוחו. והנה כנראה במס' ברכות ל"ד ע"ב המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת. א"ר חייא א"ר ספרא משום דבי רבי באבות עיי"ש ועי' להלן פ"י ה"א. ומזה נראה מעלת השבח מבקשה והודאה והדעת נותנת כי הודאה על קבלת הטובה ושבח בלי שום כונה על עצמו. והודאה נראה גדולה במעלה מתפילת בקשה. ועם כל זה גדולה מעלת תפילת הבקשה שכוללת השבח והודאה כי המבקש מה' ובוטח בו וזה על כי נודע לו מחסדו הגדול בלי תכלית והן הבקשה ושבח והודאה כי על כי נודע לו מטובו עמו ועל כל באי עולם לכן בוטח ומבקש מאתו יתעלה ואף כי חוטא הוא כי אין אדם בארץ אשר לא יחטא ובכל זאת יערב לבבו לבקש טובות וחסדים גדולים בזה מראה האדם שבחו של הקב"ה ואין לך הודאה גדולה מזה ולכן כמ"ש בהלכה הקודמת נראה דעיקר חיוב תפילה הבקשה ולכן אינו יוצא בק"ש לדעת רבינו אף מדאורייתא אף כי בלעדי זאת התפילה על צרכיו בזה חיובו ביותר כי הבלתי עושה כן מראה כי לא יפנה למקור הצלחת בכל הנעשה וכפונה מה' חלילה. גם כמ"ש מעלת תפילת הבקשה בערך כל השלשה [שבח שאילה והודיה] אף דבכיון לשבח בלבד יוצא. ונראה דה"ט בבקשה בזה שעומד לבקש הוציא א"ע מכלל שאין פונים בעת צרכם לה'. אבל השבח יהיה בכונה דבלא זה דיבור בלא כונה בלתי כבוד ה' אשר בלב ונפש נרנן כבוד ה'. וכנראה מדברי רבינו דכולמו מדאורייתא ועי' בלח"מ בשם מבי"ט דלא אתפרש מנ"ל כן. ונראה דמילי דסברה נינהו דהוי דאורייתא כמ"ש ז"ל מדמקשינן ל"ל קרא סברא היא בכמה דוכתי. ושבח והודאה ותפילה שוים בערכם וסמך לזה בגמ' כמובא בכ"מ. וגם נעים זמירת ישראל בתהילים דרכו בקודש בסידור הנאמר בגמ' ומרבינו ז"ל ולשון אלא וכו' נראה שקאי על הקודם שאין מטבע התפילה מדאורייתא אלא וכו' זה מדאורייתא יהיה באיזה מטבע שיהיה. ועי' מ"ש בפ"ב ה"ב עיי"ש. ומ"ש רבינו שבח והודיה עי' בפרי מגדים בפתיחתו הכוללת להל' תפילה בשם ילקוט מלכים א' ח':
ועמ"ש רבינו כאן דתפילה שאי' הזמן גרמא ובפי' משניות בפ"ק דמס' קדושין מונה תפילה כמו נר חנוכה וכיו"ב בהזמן גרמא עי' במעשה רוקח זה אחר תקנת דרבנן שקבעו זמנים עיי"ש וכונתו על חיוב דרבנן אחרי דיצא ידי דאורייתא הוי הז"ג. ועי' במג"א סי' ק"ו ס"ק ב' דנשים לפטור מערבית מהאי טעמא עיי"ש: