אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם או ליסטין לאכול יצא ידי חובתו וכו'. ועיין בהמ"מ בפ"ב ה"ד מהל' שופר מ"ש לישב הסתירה מכאן לשם עיי"ש ועי' בר"ן במס' ר"ה בזה עיי"ש:
הנה כתב רבינו כגון שאנסוהו עכו"ם או ליסטין וכו' ונראה לדבר בענין כפיה במצוה גם ע"י ישראל ומ"ש או ליסטין דנראה אפי' בישראל:
במס' ר"ה כ"ח ע"א שלחו לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא כפאו מאן אילימא כפאו שד והתניא עתים חלים ועתים שוטה כשהוא חלים חלים לכל דבר כשהוא שוטה כשוטה לכל דבר. אמר רב אשי שכפאו פרסים. אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל. אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל ועי' ברש"י:
ועיין שהקשו למה נקטו פרסים דוקא שאם לשון כפאו. י"ל שהמעשה כך היה כמ"ש בפנ"י עיי"ש ועיין בר"ן שהחליט מלשון כפאו דין חדש עיי"ש:
ועיין בס' כפות תמרים שעמד ע"ז וכתב דאתא לאשמעינן דעשוי ע"י גוי מהני כדמצינו לענין גט המעושה ע"י נכרים דפסול מדרבנן ולכן לא פשטו מהאי דמס' כתובות סוכה ואינו עושה וכו' כופין אותו והביא ראיה דבכפאו ישראל פשיטא דיצא ממס' חולין ל"א בנדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהורה לביתה ואסורה לאכול תרומה וכו' אפי' למ"ד דנדה לבעלה צריך כונה כונת חברתה מועלת כאלו נתכונה היא וה"נ אם ישראלים כפאו פשיטא דיצא אפי' למאן דס"ל מצות צריכות כונה כהאי דמס' כתובות הנ"ל אלא בכפאו גוים נסתפק עיי"ש:
ולענ"ד יש לחלק בין נדה שטבלה באונס דטבילת נדה דהוי רק לטהרה וכמו כל טבילה לטומאה כיון דבא במים נטהר והוי תיקון מאיסור כמו ניקור הגיד וחלב וכיו"ב דלא בעינן כונה אלא אף כדאיתא בגמ' שם ל"א ע"ב ה"ד נדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חברתה וכו' כונת חברתה כונה מעליותא היא וכו' י"ל דוקא בתיקן איסור אף אם נאמר דבעי כונה על המעשה אבל יהיה מי שיהיה המכוין דאין הכונה והמעשה רק על הדבר הנטהר משא"כ במצוה המוטלת על גברא לעשותו הוא בעצמו י"ל דלא מהני כונת האחר מה שמוטל עליו ושאני בטבילת נדה וטומאה דהעושה ומכוין יוכל להיות יהיה מי שיהיה ואין מוטלת על אדם מיוחד וא"כ האשה האחרת מהני במעשה וכונה שלה משא"כ במצוה שחיובה על אדם מיוחד בפ"ע וביותר למ"ש הרשב"א בחי' למס' חולין בפ"ק ובשו"ת סי' כ"ו דהיכא דשייך שליחות מהני כונת האחר עיי"ש וא"כ במצוה שבגופו דלא שייך שליחות כמ"ש בתוס' רי"ד במס' קדושין ממילא דלא שייך כונת האחר למאן דס"ל מצות צריכות כונה:
ב יש לדקדק דמיד לאחר כפאו וכו' הו"ל למימר לרבא זאת אומרת וכו' דהרי גם קודם דידעינן דמיירי בפרסים יש ללמוד כן:
ונראה לומר ומקדם נחשבה לדעת בהאי דינא בכפיה במצוה:
במסכת כתובות דף פ"ו במד"א במל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים עשה לולב ואינו עושה סוכה ואינו עושה כופין אותו עד שתצא נפשו עיי"ש וכיוצא בזה בכמה דוכתי ועי' בפ"ק דר"ה בסוגיא דבל תאחר ובמס' קדושין דף נ' עיי"ש. ולכאורה יקשה דנלמד מזה דמצות א"צ כונה דהרי אינו יוכל לכופו על הכונה ומה הועילו בהכפיה אם צריך לכונה:
וע"ז י"ל דיש לדקדק דאיתא סוכה ואינו עושה לולב וכו' ולא נקטו סוכה ואינו יושב לולב ואינו נוטל. ונראה לא שאינו רוצה בהמצוה אלא משום חסרון ממון או טירחא נמנע מהמצוה ולכן כופין אותו ע"ז וממילא אח"כ יעשה המצוה ככל ישראל אם הלולב והסוכה יהיה מוכנים לפניו והכפיה אלא על העשיה:
אמנם מצינו כפיה במצוה על מעשה המצוה עצמה במס' קדושין נ' יקריב בעל כרחו וכו' כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן כופין על צדקה במס' כתובות מ"ט ע"ב ולזון את בניו במס' כתובות שם:
אבל י"ל גבי קרבן דהחיוב חל והקדש זכה באמירתו והבי"ד הבעל דבר ליקח ממנו והגזבר כמו הבע"ח ע"ז. וגם לזון בניו ובצדקה וללמוד בניו לת"ת עיין פ"א מהל' ת"ת בהגהות מיימוני שם ובהל' ת"ת בזה ועי' בס' מחנה אפרים בהל' ריבית סי' א' שהוכיח דבכל חיובי התורה שעבודא דאורייתא עיי"ש והאי דבחטאות ואשמות דאין ממשכנין עי' בתוס' ב"ב מ"ח עיי"ש. וכדאיתא במס' חולין ק"י דאף דצדקה מ"ע שמתן שכרה בצדה שאין כופין מ"מ כיון דהוי ל"ת עמה כופין וכיוצא בזה כתבו בתוס' במס' כתובות הנ"ל וההבדל בין ל"ת ועשה בכפיה י"ל דבעשה מעשה בכפיה כמי שאינו דמי דרק הנעשה ברצון יחשב למצוה משא"כ בל"ת עכ"פ טוב למנוע עשית הרע האיסורא אף שלא ברצונו:
ובהנ"ל יש ליישב קושית התוס' במס' ר"ה ו' ע"א בד"ה יקריב שהקשו ל"ל קרא הרי בכל מ"ע כופין כדאי' במס' כתובות הנ"ל. אבל למ"ש בסוכה ולולב אין כופין על מעשה המצוה אלא על שיהיה עושה סוכה ולולב זה הכנת המצוה והמצוה נאמר דיעשה מעצמו ומקרא דיקריב למדין שכופין על מעשה המצוה עצמה:
אמנם יקשה לפ"ז מאי מקשינן במס' כתובות הנ"ל פריעת בע"ח מצוה והתניא וכו' סוכה ואינו עושה וכו' כופין וכו' דהרי כמ"ש שאני בין כפיה להכנה להמצוה לכפיה על מעשה המצוה עצמה. וי"ל ע"ז כמ"ש לעיל דפרעון חוב דמשועבד לשלמו שייך כפיה מצד זה ולא תליא בדעתו ורצונו והוי כמ"ש בתוס' הנ"ל כיון דאיכא בצדקה ל"ת כופין. אבל יקשה לפ"ז קושית התוס' הנ"ל למה צריכין קרא בכפיה בקרבן דאיכא ג"כ כמ"ש שעבוד להקדש מאמירתו לגבוה דנדע ממקרא מפיך וכו' ועיין בתוס' שם שתרצו דשאני קרבן דכתיב לרצונו עיי"ש. ועיין במס' יבמות דף ק"ו בענין חליצה בכפיה. ובשו"ת חכם צבי סי' א' ובמזרחי בפרשת ויקרא המובא בס' כפות תמרים עיין שכתב לחלק דוקא בקרבן וגט צריך לומר רוצה אני ולא בשאר מצות משום בקרבן כתיב לרצונו עיי"ש ונראה כמו כן בחליצה צריך לומר רוצה אני כדאי' ביבמות הנ"ל:
והנה טעמא בעי מאי שנא חליצה וגט וקרבן משאר מצות ולמה לא נלמד משם דצריך לומר רוצה אני. ואם דשם בעי קנין וכונה להקנות וכמ"ש בחכם צבי הנ"ל בחליצה הכונה לקנין עיי"ש מ"מ היכא דהקדיש והפריש קרבן הוי כשאר מצות ועי' ר"ה ו' ע"א דגם באפריש כופין עד שיאמר רוצה אני עיי"ש. ולמ"ש היה נראה דכפיה במעשה מצוה לא יהני כפיה היכא דלא שייך שעבוד ממון או הכנה למצוה:
ולכאורה היה נראה מסברה כמו בל"ת בכפיה דפטור עי' ברמב"ם בפ"ה מיסודי התורה דאם כפאו אפי' בדברים שמחויב למסור נפשו עבורם בעבר ע"י אונס פטור ועי' סנהדרין ע"ד בזה ובענין קרקע עולם ובנימוק"י שם שכתב דאם המה העושים אין הנעשה עמו מחויב כלל באונס ועי' במס' כתובות דף ל' ע"ב בתוחבו לתוך פיו וכו' ובתוס' שם בד"ה ואי דלא עיי"ש. וכמו כן מסתבר במצוה ע"י כפיה כלא עשהו כלל ומכ"ש מבל"ת דבכפיה המעשה נגרר אחרי הכופה ולא אחרי העושה ואף בלא תוחבו לתוך פיו אלא כפאו בלעדי זאת כיון דלא הוי ברצון לא הוי כאלו עשהו דכל מעשה בלי רצון הוי כמעשה חרש ושוטה דלא הוי כלום ועי' ברש"י כאן שכתב לדמות מתעסק במצוה למתעסק באיסור עיי"ש אף דלכאורה הדמיון צ"ע ופירוש וביותר נראה לדמות מצוה לאיסור במ"ש. אבל הרי כאשר נראה בסוגיא מפורש להיפוך דאיתא כנ"ל כפאו ואכל מצה יצא ומיניה דכפיה במצוה מהני וצריך טעמא אם מקרא לא נדע כן מסברה לכאורה לא נחליט ככה כמ"ש:
וביותר יש לתמוה ברש"י שכתב כפאו ואכל מצה שכפאו פרסים ואע"ג שלא נתכוין לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח יצא עכ"ל וצריכין לומר כן דאל"כ לא היה רבא יכול לומר זאת אומרת וכו' ויקשה על רבא גופא דילמא מיירי שם במכוין למצה לצאת ואפ"ה אשמעינן דיצא אע"ג דגוף המעשה ע"י אחרים נעשה ובתוקע לשיר י"ל לא יצא משום דמצות צריכות כונה:
והנה הייתי אומר דהנה במס' קדושין נ' דאי' יקריב בעל כרחו ולרצונו כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ש"מ דברים שבלב וכו' שאני התם דניח"ל בכפרה. ועיין ברמב"ם בפ"ב מהל' גירושין שביאר היטב בסברה נכונה דודאי אחרי הכפיה אנן סהדי דניח"ל ועי' בס' קרבן אהרן בפי' לת"כ שם בזה. וא"כ לפ"ז בכל מצוה אף בכפיה אנן סהדי דניח"ל והוי כמו ברצון וחילוק גדול לאיסור בכפיה דהוי ודאי שלא ברצון. אבל באיסורא אף ברצונו בכפיה ליכא מלקות משום דלא עשה האיסור בשלימות לרוע ועי' במס' פסחים בסוגיא דאפשר ולא קמכוין עיי"ש וכיוצא בזה לכאורה יקשה במצוה עכ"פ לא נעשה המ"ע בשלימות משום חסרון המעשה ויהיה כנעשה ממילא לרצונו והתורה צוה על מעשה המצוה. ואם למ"ד מצות א"צ כונה והעשיה העיקר והאיך נאמר להיפוך העיקר הכוונה בלי העשיה:
אמנם י"ל ע"ז לפי מ"ש בס' תוס' רי"ד במס' קדושין בסוגיא דשליחות שהקשה למה לא נאמר בכל מצות שבתורה שליחות ותירץ במצוה שבגופו לא מהני שליחות ועי' בקצה"ח שביאר דבריו משום שאינו עושה השליח המצוה באופן חיובו שהמצוה על גופו של המשלח עיי"ש. ומזה בכה"ג דכפאו ואכל מצה דלדעת הרמב"ם הנ"ל ובגמ' כן דהוי אנן סהדי דניח"ל והוי מצד זה שלוחו ובכה"ג דהוי בגוף המשלח ג"כ ובאופן שצוה התורה י"ל דמהני שליחות ג"כ. אולם כל זה במכוין למצוה למ"ד מצות צריכות כונה ובכפאו ישראל דשייך שליחות אבל בסוגיא דאיתא כפאו פרסים דאין שליחות לגוי וגם שלא בכונה יקשה כנ"ל. וכמ"ש לעיל דהכופה העושה אפי' בכפאו שיאכל מעצמו מ"מ רק הכופה הגורם וכעושה המעשה יחשב:
ונאמר ע"ז דהנה כמ"ש במקום אחר דמצינו מצות אשר עשיתן המצוה ובנעשו ממילא לא יצא ויש אשר רצון התורה שיעשה הדבר ואפי' בנעשה ממילא יצא. ועי' בס' מחנה אפרים בהל' שלוחין במעקה ע"י גוי עיי"ש מ"ש שם בכה"ג. והנה לדעת הסוברים מצות א"צ כונה לא בעינן במצוה אלא שיעשה המעשה מצ"ע וכדאיתא אכול מצה אמר רחמנא והא אכל וברש"י שם הדמיון לאיסור במתעסק דעכ"פ רצון התורה שלא יבוא האיסור לתוך פיו נעשה יהיה ממילא מ"מ הוי שלא כרצון התורה וחייב. כמו כן במצוה לא בעיא אלא שיעשה הדבר אף שלא היה הגורם והעושה בהדבר. ועי' בר"ן במס' ר"ה ליישב סתירת רבינו במ"ש בשופר דצריך כונה וז"ל דאע"ג בתקיעות שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכו' עיי"ש. ומתעסק בתקיעות שופר דאינו יוצא עי' מ"ש להלן בס"ד בפ"ב מהל' שופר משום דצריך תקיעה מאדם ובמתעסק הוי כתקיעה ממילא בלא אדם עיי"ש. וא"כ לפי זה א"צ לשליחות כלל במצוה ולא כונה. וא"כ לפמ"ש תליא דדבר דלא בעי כונה נראה דא"צ אלא שיעשה המעשה ולא דוקא מצד העושה וא"כ אין צריך לשליחות ג"כ ומשו"ה אפי' כפאו פרסים יצא. וא"כ מיושבים כל הקושיות הנ"ל דקודם דאמרינן כפאו פרסים יצא לא הוי רבא מצי למידק התוקע לשיר יצא דהו"א דוקא בכפאו ישראל ומשום שליחות וכונה דאנן סהדי דניח"ל כמו דידעינן מסוכה ואינו עושה וכו' ומצות צריכות כונה אבל מדמסיק כפאו פרסים וא"כ מוכרח דא"צ כונה ושליחות אמר שפיר זאת אומרת וכו' ואתי שפיר והאי דמוקי בכפאו פרסים ולא בכפאו ישראל דע"ז לא צריכין לשמואל דנדע מיקריב הנ"ל ומחליצה מעושית וכיו"ב ועי' באהע"ז בסי' קל"ד ועל כרחך האי דשלחו מיירי בכפאו פרסים ואתי שפיר כמ"ש:
ולמ"ש מובנים דברי הר"ן בדעת רבינו כאן ובהל' שופר. אמנם יש עוד לשום לב על דברי רש"י במס' חולין קל"ב דאיתא סוכה ואינו עושה וכו' וברש"י שם בד"ה כגון שאין בהן חסרון כיס כולו האי עכ"ל. ודבריו סתומים שהרי כופין על קרבן וצדקה וכיו"ב אפי' בחסרון כיס הרבה:
וי"ל בכונת רש"י דלכן בחרו באלו דוקא למשל בכל דוכתי משום שאין בהן חסרון כיס הרבה כדאיתא במס' ע"ז מצוה קלה וסוכה שמה. ולא שייך מכין אותו וכו' אלא בשאנו יודעים שאינו חפץ ברצונו אשר לא נוכל לידע בדבר שצריך פיזור רב דילמא אין לו כ"כ. ולכן נקטו כה"ג דהוי חסרון כיס קטן וכל אדם יוכל לקיימו בקל ונראה פשיעתו למנוע ממצוה ולכן מכין אותו וכו':
אבל אשר נראה עוד לומר בכונת רש"י הוא. דלכאורה היה נראה דכמה החסרון כיס גדול שייך ביותר כפיה מטעם כמ"ש רבינו בפ"ב מהל' גירושין להסביר למה מהני כפיה במצוה דתליא ברצון העושה. משום דאמרינן מסתמא ניח"ל לקיים המצוה כדאי' במס' קדושין נ' אלא מאונס מאהבתו לממון יצרו תוקפו למנוע מעשות המצוה ואחרי כי כופין אותו על פיזור ממונו יעשה המצוה ברצון עיי"ש. וא"כ היה נראה בחסרון כיס קטן או היכא שאין חסרון כיס כלל שאין לכופו דהרי נראה שאין ברצונו לקיים המצוה שאין לו חפץ בהמצוה כלל דיקשה לומר משום חסרון כיס מעט או טרחא מעוטא אם ימנע מהמצוה אם יהיה לו חפץ בה ואם לא יחפץ במצוה לא יהני כפיה לטעם הנ"ל לכו"ע. ולכן אמרינן סוכה וכו' דהוי ח"כ מועט ואפ"ה כופין דלפעמים משום עצלות וח"כ מעט ג"כ יצרו תוקפו לחוס עליה וחזקת כשרות לישראל לומר דודאי אינו בועט במצוה עצמה ויהיה ודאי ניח"ל בעל ידי הכפיה ומובן לשון רש"י דמשו"ה נקטו אלו דאפי' אלה כופין ואתי שפיר:
גם נדבר עוד בדברי התוס' בענין זה במס' ב"ב מ"ח שהקשו למה בחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם דכיון דאמר רוצה אני ניח"ל בכפרה ונימא כופין עד שיאמר רוצה אני ועי' ברמב"ן שם. ועיין בקצה"ח בסי' ט' שכתב לתרץ לפמ"ש בב"י בחו"מ בסי' ר"ה בשם בעל העיטור לומר דוקא אנסהו למכור גמר ומקני אבל אנסהו לקנות לא אמרינן גמר ומקני. וא"כ עולה דהוי לגבוה הוי להקנות וא"צ דעתו אבל חטאות לכפרה הוי לקנות עיי"ש:
אבל לענ"ד לא נראה כן דבלא"ה יש להבין אם העיטור מיירי באומר לקנות שכפאו ליתן דמים עבור החפץ לא אמרינן אגב החפץ הקנה הדמים דרק להקנות החפץ עבור הדמים גמר ומקני. ובלתי מובן דהרי הוי ג"כ להקנות דמ"ש להקנות הממון או להקנות החפץ. גם לשון העיטור המובא בב"י וז"ל דוקא אנסוהו למכור אבל לקנות לא אמרינן אגב אונסא גמיר וקני כדאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב זוזי עכ"ל וכונתו בראיה זאת סתומה. ונראה דכונת העיטור כשכופו לזכות לקנות בלבד וסברתו דוקא בכפאו להקנות אע"ג דהוצרך לכופו על ההקנאה מ"מ אח"ז על קבלת המעות דא"צ לכופו דודאי ניח"ל נאמר דניח"ל למפרע עי"ז בהקנאה גופא ג"כ אבל באם כופו לקנות למה נאמר דיכוין אח"ז כיון דחזינן מאי דנאמר דניח"ל אינו רוצה ומה יכריחנו לומר שישנה דעתו אחר זה ממה שדעתו עתה. ומובן הראיה כמו בלא יהיב זוזי דהוי תלוי ויהיב דלא אמרינן אגב אונסא מקני מהאי טעמא דלמה נאמר שירצה אח"ז כיון שנראה שהצריכו לכופו ומ"ש אח"ז מעתה. כמו כן בלקנות הוי מהאי טעמא בגדר זה [ואתיא כמ"ש דאין חסרון כיס גרע דלא שייך לומר שישנה דעתו אחרי הכפיה] וא"כ מ"ש בקצה"ח לומר בחטאת דהוי לקנות משום הכפיה הרי על הכפרה א"צ לכופו ואנן סהדי דניח"ל עוד בזה בודאי ולא הוי הכפיה על לקנות רק הכפיה על נתינת הקרבן דהוי להקנות והבדל בין לקנות ולהקנות בזה בלבד דבלהקנות על קבלת המעות לא הוצרך לכופו אלא על נתינת החפץ ומתוך דניח"ל בזה אמרינן דמקני זה אבל בלקנות על דבר זה כופין אותו שאין רוצה בו ואתי שפיר ועי' בס' מודעה ואונס למהרש"ח דף כ"ז ע"א ובמ"ש לענ"ד במקום אחר בחידושי על הסוגיא דתליוהו וזבין ליישב קושית האבני מלואים בסי' מ"ב מאונס ששותה בעציצו עיי"ש ועי' מ"ש לקמן בפ"ב מהל' שופר ה"ד בענין מצות אם צריכות כונה עיי"ש:
Loading...
6:3
1
Loading...