תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חיטין אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו החמץ ואם לא נתבקעו מוציאין אותו ושורפין ואוכלין שאר התבשיל שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה ואינו אלא מדברי סופרים. משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ וכו'. ומקור מ"ש בה"ח כמ"ש בהמ"מ ברי"ף שכתב על המחלוקת מר עוקבא ושמואל בלתיתה דאיתא נתבקעו אסורה דשמואל ס"ל נתבקעו ממש ומר עוקבא כל שמניחין ע"פ הביב והם מתבקעות עבד שמואל עובדא נתבקעו ממש וז"ל ואנן כיון דלא איפסקא בהאי מלתא הלכתא בהדיא לא כמר עוקבא ולא כשמואל עבדינן לחומרא כמר עוקבא דהוי ליה ספיקא דאורייתא לחומרא והנפק"מ לענין מיכלינהו להני שערי בעיניהו אבל אי משתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובות חמץ במשהו דרבנן היא לא אסרינן להאי בשולא דמשתכחי בה תרי ותלת שערי אא"כ נתבקעו כשמואל דהו"ל ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא עכ"ל:
ובלח"מ ע"ז דרבינו נראה בלא נתבקעו בתערובת מותר משום הנלמד מושמרתם מדרבנן והקשה דאם כן למה פסק כמר עוקבא מספיקא דדינא דהרי תיקו דרבנן לקולא וכתב דפוסק כמר עוקבא דמסתבר טעמא אלא בתערובת דהוי תרי דרבנן עיי"ש. ולפי דבריו דעת רבינו שלא כדעת הרי"ף דהוי ספיקא דאורייתא:
והנה ממ"ש רבינו מדברי סופרים וכו' אין הכרע כמ"ש המ"מ דכל שאין הדרש מפורש בפשוטו של מקרא בלשון רבינו מדברי סופרים על דאורייתא גם מ"ש לפיכך אמרו חכמים וכו' י"ל דשימור מקצירה הוספה מדרבנן או דגם אמרו החכמים הכונה שנמסר להם לדרוש הקרא וג"כ מדאורייתא:
ונראה לומר דדעת רבינו כמו כן דמושמרתם וכו' הוי דאורייתא כנראה מסוגיא וממכילתא מובא ברש"י בפ' בא י"ב ושמרתם את המצות שלא תבוא לידי חמוץ וכמ"ש רבינו הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ:
ויש לעיין במ"ש רבינו מכל צד חימוץ וכו' עד שלא יהיה בו שום חימוץ וכו' בפירושו אם כונתו צד חימוץ חימוץ קל קלוש כמו שמצינו הסוברים במי פירות דהוי נוקשה וכמו כן קודם שנתבקע לא הוי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה הנה במי פירות דעת רבינו דלא הוי חמץ כלל ועם מים חמץ גמור ולא מצינו לו מחמץ קלוש גם ממ"ש שלא יבוא בו מים אחר שנקצר וכו' לפי זה בלא שמרו הוי ספק דרבנן. והנה י"ל אפי' אם יהיה דאורייתא מ"מ בלא שמרו מוקמי בחזקת התירא אבל משום ספיקא דדינא לא שייך חזקה כמ"ש במל"מ דאין שייכות לספק להמציאות. אמנם י"ל פירוש אחר דהוי איסורא מדאורייתא ובספק אם בלא שמרו אין יוצא ידי מצה מדאורייתא ולשון ושורפין וכו' נראה דהוי מדאורייתא ונאמר בכונת רבינו דהנה בגמ' מצינו החילוק בין נתבקעו בלתיתא ורבינו שהביא דעת הרי"ף בתבשיל וכמ"ש בהל' ג' ואם בשל הרי זה חמץ גמור והוא שיתבקעו דבבישול תליא גם כן בנתבקע שיהיה חמץ גמור. והנה בהל' ז' החיטין מותר לבלול אותן במים כדי להסר סובן וטוחנן אותם מיד כדרך שטוחנין הסולת וכו' נראה דמותר ללתות וכשנבקעו הוי חמץ גמור ועד שלא נתבקעו חמץ שאינן גמור והשיעור בלא טחנן מיד ולא נתפרש כמה מיד דנראה דלא תליא בבישול בשיעור מיל. וי"ל דחשש חימוץ וצד חימוץ שכתב רבינו דמשנבקעו הוי ודאי חמץ ועד שנתבקע בשלא טחנן מיד הוי ספק חמץ אף דלדעת רבינו ספיקא דאורייתא מהתורה לקולא בזה ריבתה התורה ושמרתם את המצות הזהרו ושמרו מכל צד חימוץ וכו' לחוש אפי' על ספק חמץ וכן מסכים לשונו ע"ז ובמכילתא ושמרתם את המצות שלא תבוא לידי חימוץ ובמזרחי בא י"ב ואין ר"ל שישמרנה מן החמץ ממש שזה בחיוב כרת הוא אלא ה"פ שצריך ליזהר מהדבר המביא לידי חשש חימוץ וכו' עיי"ש. והכונה דעל שנתבקע הרי נראה חימוצו בודאי לעינינו אלא השיעור מחשש חימוץ הבלתי נראה ובגדר ספק. ומזה כנראה דאפי' על חשש וספק אסרה התורה בחמץ אף לדעת רבינו וכיוצא בזה מצינו בבדיקות עופות וכמ"ש בריב"ש וכמ"ש במקום אחר דגם לרבינו בו מספק מהתורה לחומרא. דזה שלא הכסיף פניו אינו מוציא מידי חשש חימוץ קודם ששהה שיעור שיהיה ניכר חימוצו ובנתבשל בכל גוונא ממהר להחמיץ וא"כ כמ"ש מושמרתם וכו' נלמוד ספיקו לאיסורא וכל זה בעינא אבל בתערובת ספיקא דרבנן לקולא:
וראיתי בספר קרית ספר להמבי"ט שכתב אם בלל שעורין וכו' עד כי שאם הניחן וכו' הרי אלו אסורין דספק הוא אם באו לידי חימוץ והוי ספיקא דאורייתא ובחיטין עד שיתבקעו בתבשיל עיי"ש. והנה למ"ש בפי' הראשון יקשה מאי שנא מצה בליל הראשון לכל פסח:
ועיין בהמ"מ שעמד ע"ז דנראה דלרבינו אין הבדל בין מצה של מצוה לשאר מצות בכולן צריך שימור מכל חשש ורק בסוף פ"ח כתב ממצה משתמרת וכתב דלכתחילה בכל דגן כן אבל מעכב רק בלילה הראשונה עיי"ש:
ולכאורה יש להעיר הרי מושמרתם וכו' נלמד שימור לשם מצה כמ"ש ברש"י בפ"ק דמס' גיטין וחולין בסוגיא דמצת כותי עיי"ש ומנ"ל ממקרא זה שלא יהיה בו חשש חימוץ שכתב רבינו וכן במכילתא וי"ל דמשו"ה כתב רבינו מדברי סופרים וכו' דהוי מפי השמועה בע"פ מדאורייתא וסמכו כדרכם ז"ל גם כן על מקרא דושמרתם וכו' דמקרא עצמו נאמר על שימור לשם מצה. ויש לומר ג"כ ושמרתם וכו' מורה על שימור לשם מצה בלבד אלא כמו שאמר רבא אי לאו דבעי לתיתה שימור למאי דשימור לשם מצה לא שייך אלא ביש בו חשש חימוץ ג"כ ולפי זה תרוייהו נדע מושמרתם וכו' מחשש חימוץ ומשימור לשם מצה ולמסקנא דלרבא צריך שמירה משעת קצירה וכמ"ש בספר מעשה רוקח שחזר מזה דמצוה ללתות דהרי אפי' משעת קצירה צריך שמירה הרי בלא לתיתה שייך שימור ומשו"ה לא כתב רבינו אלא מותר ללתות ולא מצוה ללתות עיי"ש. וי"ל דמשו"ה חזר רבא דאחר זה ס"ל דמשום ספק צריך לחוש מדאורייתא וא"כ שייך שימור משעת קצירה ובלי לתיתה. וא"כ לענין לילה הראשונה לשם מצה לא שייך בלא שמר לאוקמי אחזקת היתר דעכ"פ מחוסר שמירה הוי דצריך שיהיה נשמר לשם מצה מתחילתו ובס"ד דלא ס"ל משום ספק לחוש לדעת רבינו דספק מותר מהתורה ומשו"ה אמר מצוה ללתות ומשו"ה פסק רבינו רק מותר ולא מצוה ללתות. ולמ"ש הבדל בין לילה הראשון בלא שמר דלענין חמץ שייך חזקת היתר בספק במציאות משא"כ לענין לשם מצה כמ"ש דעכ"פ לא נשמר ועיין מ"ש פסחים ל"ד ע"א בהסח הדעת וברש"י ומ"ש בזה בפ"ק דחולין עיי"ש:
דגן שנטבע בנהר שנפל עליו מים כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח ואם מכרו לעכו"ם קודם הפסח מוכר מעט לכל אחד ואחד כדי שיכלה קודם הפסח שמא יחזור העכו"ם וימכרו לישראל. ועיין בכ"מ ובשו"ת הרשב"א בסי' של"ד מובא בספר חק יעקב בסי' תס"ז ס"ק ג' ועמ"ש כדי שיכלה וכו' עיין במג"א בסי' הנ"ל ס"ק ב' שכתב אף דמכרו מעט לביתו צריך כדי שיכלה שיהיה ס"ס עיי"ש. (והנה יש להעיר עמ"ש ברי"ף דדגן צריך שריפה ותבשיל מותר וכיוצא בו מצינו בכמה דוכתי למ"ש ז"ל בספק על דאורייתא ודרבנן על דבר אחד בשניהם לחומרא צ"ל דוקא באותו דבר עצמו משא"כ התערובות דבר אחר):
ועיין שהקשו עמ"ש רבינו בפי"ב מהל' קרבנות דאין לותתין חיטין של מנחות וכאן פסק דמותר ללתות עיין בשו"ת זכרון יוסף בסי' ב' עיי"ש. וי"ל דאיסור לתיתה כ"ז שלא נאמר לאסור בלא נתבקעו וא"כ אסור לכתחילה אבל כיון בלא נתבקעו ג"כ אסור מחשש חימוץ מותר ללתות וכ"ז לענין פסח אבל במנחות החשש שלא יבוא לידי חמוץ ויבוא קדשים לידי פסול משו"ה אסור ללתות גם למר עוקבא ולמאי דקיי"ל דאסור בלא נתבקעו ג"כ: