Divrei Yirmiyahu on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 4:5

ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן עד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות העכו"ם ואותו חמץ מותר לאח"פ והוא שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם פסח ואם לא אמר קנה מעכשיו נמצא אותו החמץ כאלו הוא פקדון אצל העכו"ם ואסור בהנאה לאח"פ. ועי' בראב"ד וברא"ש כתב כמו כן ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה משו"ה מותר בהנאה דברשות הנכרי קאי אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין אחריות על הישראל אמרינן כיון דלמפרע הוא גובה חזינן כאלו כבר קודם הפסח היה ברשות הנכרי וכ"ש לרבא דא"ל בהדיא קני לך מעכשיו דאשתכח דלמפרע היה קנין גמור לנכרי וכ"כ הראב"ד ז"ל דאם הגיע זמנו קודם הפסח אפי' לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לנכרי וכן דעת בעל העיטור עכ"ל:
והנה דעת הרא"ש דבעי הרהינו ומעכשיו דהרהינו בלא מעכשיו לא מהני דנכרי מישראל אין קונה משכון ומעכשיו בלא הרהינו לא מהני דלא גרע מחמצו של נכרי ביד ישראל שחייב באחריות עיי"ש ובהמ"מ לדעת רבינו מעכשיו דבלא"ה לא הוי קנין כלל וכמ"ש ברמב"ן במלחמות דאם אין קונה בשעת הלואה אח"ז לא הוו קנין וקודם פסח דוקא דאל"כ עובר משום הואיל דאי בעי פדה ודעת רבינו אינו כדעת הר"ן שכתב דהואיל ואי בעי פדה לא אמרינן דמחוסר מעשה עיי"ש:
ונראה להבין במקור בסוגיא הגמ' דמוקי מתחילה לאביי בלא הרהינו אלא דאמרינן למפרע גובה לרבא בשהרהינו ובמעכשיו:
ובגמרא שם אתמר בע"ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כו"ע לא פליגי דאתי מלוה וטריף ואתי מלוה ופריק כי פליגי דזבין מלוה ואקדיש מלוה אביי אמר למפרע הוא גובה כיון דמטה זמניה ולא פרעיה אגלאי למפרע דמעקרא ברשותו הוי קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאילו הוי ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי אשתכח דהשתא קא אקני וכו':
וברש"י בד"ה כו"ע אפי' לרבא דאמר עד עכשיו היה ברשותו מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדשו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו עכ"ל:
ויש לעיין במחלוקת דאביי ורבא אם אמרינן למפרע או מכאן ולהבא גובה דלכאורה נראה בטעמא דאביי דעל כרחך צריכין לומר דיקנה למפרע ומעכשיו יתחיל הקנין דאל"כ הוי כמשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום דאם לא אמר מעכשיו לא מהני ועי' במס' כתובות דף פ"ב ע"ב ובשו"ע חו"מ בסי' קצ"א סעיף ד' בהג"ה מכר לו קרקע בשטר או במעות לאחר ל' יום ונקרע השטר תוך הזמן או נאבדו המעות אם אמר לו קני לך מעכשיו ולאחר ל' יום קנה ואם לא אמר מעכשיו לא קנהו וה"ה לענין חזקה עכ"ל ועי' בסי' קצ"ה לענין חליפין ובסי' קצ"ז ס"ק ז' לענין קנין משיכה כן:
ואף שדעת התוס' במס' כתובות הנ"ל בד"ה הא דדוקא במשיכה שייך כן ולא בכסף שחייב ליתן אחר תחתיו עיי"ש כתבו כן רק לענין קדושין דאיתא במס' קדושין נ"ט ע"א דלמלוה לא דמי וכו' ואפי' נתאכלו המעות מקודשת עיי"ש. אבל במלוה ממש המקדש במלוה או הלוקח במלוה לא מהני כלל ועל כרחך צ"ל דנקנה מעכשיו ואף דלא פירש מעכשיו נאמר דמסתמא הוי מעכשיו דאין אדם עושה מעשה לבטלה ועי' בשו"ע חו"מ בסי' מ"ב דהיכא דאם נאמר יד בעל השטר על התחתונה יבטל כל הנעשה לא אמרינן כן והוי ג"כ מהאי טעמא ועיין בחו"מ בסי' קצ"ה ס"ק ה' בהגה שם וז"ל ובסתם אמרינן דהוי מעכשיו ובאופן המועיל דודאי בכדי לא הוי עביד עכ"ל ועיין בסי' קצ"א סעיף ד' ובסמ"ע ס"ק ט' ובמקנה בק"א הל' קדושין בסי' מ' סעיף א' בד"ה ואם חזר וכו' עיי"ש ועכ"פ במלוה לכו"ע לא מהני להיות נקנה לו אם לא במעכשיו וכמ"ש (וביותר כדמוקי במטלטלין לענין חמץ ובהרהינו דתליא במשיכה) ובלעדי מ"ש נאמר דע"כ למפרע ומעכשיו מקנה אותו לו דשייך כמ"ש ז"ל דקרקע נקנת בכסף ושטר וחזקה אבל אם לא נאמר למפרע הוא גובה במאי קנה הקרקע וגם בשטר בלא כתב בו אחריות למאן דס"ל ט"ס הוא ואף בלא כתב מהני וע"כ עיקר הקנין הכסף ובשעת הלואה דהיה בעין ונקנה לו למפרע ומעכשיו ואין לומר דהוי קנין מעכשיו ובתנאי שאם יפרענו יבטל הקנין דא"כ לא הוי בגדר הלואה אלא להיפוך שאם לא יפרענו יהיה שלו וע"כ למפרע כמ"ש:
אמנם במקום אחר הוכחתי דמאן דס"ל שעבודא דאורייתא הוי משום דכל היכא דתורה מקנה א"צ למעשה הקנין כלל וא"כ א"צ לומר שיהיה מעכשיו אלא השעבוד מעכשיו מצד התורה והקנין מכאן ולהבא וא"כ אם נאמר שעבודא דאורייתא ליכא הכרע לומר למפרע גובה ויש להבין בטעמא דאביי:
(ב) ברש"י בד"ה כו"ע לא פליגי אפי' לרבא דאמר עד עכשיו היה ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר איש כי יקדיש ביתו קודש מה ביתו ברשותו עכ"ל:
נראה מדבריו דאף רבא מודה דשעבוד הוי בגדר קצת קנין וכמ"ש בריטב"א דהוי חצי קנין עיי"ש ומחלוקתם אם למפרע קנין שלם ודעת רש"י לפרש דהוי אינו ברשותו משום חצי הקנין אשר למלוה משוי שלא יהיה שלו ממש ואינו כביתו ברשותו וכו'. וכנראה דעת התוספות בד"ה באחריות כן שכתבו דלא חשיב ליה כתופס מחיים כיון דזקפן עליו במלוה עכ"ל. ומובן עם מ"ש כיון דמשועבדת לבע"ח הוי עי"ז אינו ברשותו ולאו בכלל תופס מחיים עבור זה:
ויש להבין לפי זה הסוגיא להלן דאיתא לימא כתנאי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו לאחר פסח אינו עובר משום ר"מ אמרו עובר מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר למפרע הוא גובה ומר סבר מכאן ולהבא הוא גובה וכו' דיקשה למ"ש דהרי אף מאן דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ משום השעבוד דהוי חצי קנין יהיה בכלל מצוי לו ולא יגרע מקיבל עליו אחריות וגורם לממון דעובר בבל יראה כדאיתא בפ"ק דפסחים כנ"ל ומשום דכתיב ולא ימצא ובקצת זכות בהחמץ מקרי שלו לענין בל יראה וכמ"ש לעיל בה"ג לדעת רבינו מטעם זה עיי"ש. ועי' בסוגיא דהואיל בזה ואם כן מסתבר דשעבוד יגרום לעבור על בל יראה עכ"פ:
ולכאורה הייתי אומר דלרבא אין השעבוד משוי לאינו ברשותו דלא הוי לדידיה בכלל חצי קנין אלא מטעם אחר הוי אינו ברשותו דעכ"פ אינו רשאי למכרם ולהקדישם להפסיד המלוה והעיכוב משום שאינו רשאי כן משוי שיהיה אינו ברשותו דכל דבר שאסור מדין הוי כאינו ברשותו:
אמנם נגד דברינו זה דא"כ לרבא דס"ל עביד לא מהני לא יהני מכירה באיסור וכמ"ש ז"ל דמכירה באיסור לא הוי בכלל לא מהני אם הזמן גרם האיסור עיי"ש. ולמ"ש לא יהני משום דעכ"פ באיסורא למכרו והוי עי"ז כאינו ברשותו ועל כרחך לחלק בין ברשות אחרים לשאינו ברשותו דכולו שלו ואם כן יש להבין למ"ש לאביי ולרבא:
ונראה לענ"ד לומר דהנה עי' בפנ"י שכתב דנראה דאביי ורבא פליגי אם שעבודא דאורייתא או דרבנן ובמס' גיטין נראה בהיפוך לאביי שעבודא לאו דאורייתא ולרבא שעבודא דאורייתא עי' מ"ש בזה:
ונראה לומר איפכא דאביי כיון דס"ל שעבודא לא דאורייתא ס"ל למפרע גובה ורבא דס"ל שעבודא דאורייתא מהאי טעמא ס"ל מכאן ולהבא הוא גובה:
ובראשונה נדבר במקור המחלוקת אם שעבודא דאורייתא או דרבנן במסכת ב"ב דף קע"ה דדעת רש"י ורשב"א דשעבוד בפירוש לכו"ע מדאורייתא ומחלוקתם שם בסתם דלא פירש השעבוד ועיין ברש"י בסוגיא בד"ה איתמר שפירש באומר בפירוש ונראה משום דכה"ג לכו"ע מדאורייתא ובריטב"א טעמא מאן דס"ל לאו דאורייתא דאין קנין לחצאין עיי"ש:
וברשב"ם שם שעבודא דאורייתא יוציא אליך העבוט וה"ה למקרקע עכ"ל ובד"ה לאו דאורייתא וקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו עכ"ל. ובתוס' בד"ה ד"ת הקשו דמאי מייתי ראיה ממשכון דהרי במיניה דידיה כו"ע מודו דגביה עיי"ש:
והנראה בדעת הרשב"ם דמאן דס"ל שעבודא דאורייתא וקנין לחצאין מהני יליף כן ממשכון דהוי גם כן זכותו לחצאין בלבד ועי' כעין זה בפנ"י בפ"ק דמסכת קדושין שרצה להוכיח כן עיי"ש ומאן דס"ל לאו דאורייתא וכמ"ש ברשב"ם דהוי בשלא בשעת הלואתו ואינו מטעם שעבוד אלא מטעם גביה. ואם כן עיקר הראיה ממשכון דקנין לחצאין מהני ומיושב קושית התוס' דכונת הרשב"ם כיון דמצינו במיניה דידיה עכ"פ קנין לחצאין מהני ובמטלטלין ומזה נאמר כמו כן בקרקע ולענין לקוחות וכמ"ש ברשב"ם וה"ה למקרקע עיי"ש ואתי שפיר:
ועיין בש"ך בחו"מ בסי' ע"ב שהוכיח דבשלא בשעת הלואתו אינו מטעם שעבוד עיי"ש. והסוברים שעבודא לאו דאורייתא. וקנין לחצאין לא מהני ע"כ סבירי להו כן וכמ"ש ברשב"ם וזה נגד דעת התוספות שכתבו במסכת גיטין דגבי שמיטה דאפי' בשעת הלואתו אינו משמט מטעם שעבוד ויקשה לדעת הנ"ל דס"ל אין קנין לחצאין ועי' בהפלאה בפ"ק דמס' קדושין אשר ראיתי אחרי כי כתבתי זאת:
ובלא"ה יש ליישב קושית התוס' שהקשו דבמיניה דידיה כו"ע מודו. דהנה כמ"ש ברמב"ן דלמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא גובין במיניה דידיה משום כפיה דעד שכופין בגופו כופין בנכסיו עיי"ש ובר"ן בפ' נערה שנתפתתה. ונאמר לדעת הרשב"ם דמאן דס"ל במיניה דידיה גובין הוי משום שעבוד ולא שאני ליה בין מיניה דידיה ללקוחות ובהאי פליגי דמאן דס"ל שעבודא דאורייתא הוי משום שעבוד בתרוייהו. ומאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא במיניה דידיה משום כפיה גובין בשלא בשעת הלואת ויש לחלק בין מיניה דידיה ולקוחות:
אמנם יש להבין להסוברים שעבוד בפירוש לכו"ע מדאורייתא אף דהוי לחצאין ויקשה להבין כיון דלמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא לא מהני קנין לחצאין מה מהני בפירשו ונאמר דעל כרחך צ"ל מאן דס"ל שעבוד בפירוש מהני מדאורייתא ולא הוי כלל לחצאין דהנה לדעת הסוברים דשעבוד בפי' מהני לכו"ע ומחלוקת רק בסתמא נראה דמאן דאמר אפי' בלא פירש שעבודא דאורייתא משום אומדנא דלא שדי אינש זוזי בכדי ואף לענין הלואה לכו"ע ט"ס מ"מ י"ל דסמוך על הלוה דהרי אפי' דאקני משועבד דעל כרחך משום דעל הלוה סמך נפשו. גם י"ל דמאן דס"ל שעבודא דאורייתא מהתורה השעבוד על הלוה ונכסים ומאן דס"ל לאו דאורייתא לא סבירי ליה כן ולא הוי אומדנא לדידיה לומר דהוי כמפורש:
ונראה להביא ראיה דעל כרחך מאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא בשעבוד בפירוש מודה דמהני מדאורייתא. דהנה יקשה למאן דס"ל של"ד ורבנן תיקנו השעבוד למ"ש ברשב"א במס' גיטין בפ' השולח דזה אם ביד הרבנן גם להקנות או רק להפקיר תליא בב' לשונות בגמ' שם בסוגיא דשמיטה אם ילפינן הפקר בי"ד מאלה הנחלות וכו' או מכל אשר לא יבוא וכו' יחרם כל רכושו עיי"ש. ועי' ברמב"ם הל' סנהדרין פכ"ד ה"ו שכתב מקרא דאשר לא יבוא וכו' וא"כ נראה דס"ל דרק להפקיר ולא להקנות ביד החכמים וא"כ יקשה למאן דאמר של"ד דהפקר לחצאין לא מהני ושעבוד ע"כ זכיה לחצאין אשר אין ביד החכמים לזכות לדעת הנ"ל:
ונראה לומר דכמו דמצינו בכמה דוכתי שחייבו החכמים במה שאין מחויב מהתורה כמו כתובה ומזונות וכיו"ב כמו כן בזה אמרינן משום נעילת דלת חייבו החכמים והטילו עליו לשעבד א"ע אלא ההבדל בין כתובה וכיו"ב דלא מהני תנאי כנגד דעת החכמים משא"כ בזה דמהני תנאי כנגדו. ונאמר דאלים כח השעבוד וכמ"ש במ"א דכיון דיוכל להתנות נגד הרבנן ולא התנה מסתמא מסכים לדעתם וזה בכלל אומדנא דמוכח טובא והוי עי"ז כהתנה בפירוש מדעתו ועי' במס' סוטה בפ' ארוסה דאיתא שם מסתמא דמלתא אדם מסכים לדעת הבי"ד עיי"ש. ועי' ברא"ש במס' חולין בפ' אלו טריפות דנגד הסתם על זה שדעתו להיפוך לפרש עיי"ש. ועי' ברשב"א במס' גיטין בפ"ק בסוגיא דמע"ש עיי"ש. וכל זה אם שעבוד בפירוש מהני וא"כ מהני השעבוד דרבנן שיהיה כשעבוד בפירוש כמ"ש אבל אם גם שעבוד בפירוש לא מהני מאי מהני השעבוד דרבנן. וע"כ כמ"ש שעבוד בפירוש מהני מדאורייתא וא"כ לפ"ז אין הרבנן מקנין כלל אלא ממילא נעשה הקנין לחצאין ע"י חיובם בהסכמת דעת הלוה עמהם והחכמים חייבו לשעבד וכאלו התנה המלוה וברצון הלוה ע"י שלא התנה כנגד הסתמא:
אלא דיקשה עוד דכיון דאין שייכות לקנין לחצאין מאי מהני בפירוש כן. י"ל דבאמת למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא וקנין לחצאין לא מהני השעבוד לא הוי בגדר קנין לחצאין כלל אלא דהוי כאומר כשלא אפרע לך תקנה אותו למפרע מעכשיו בכולה וכמ"ש אף שלא פירש כן שיהיה למפרע ומעכשיו ע"כ דעתו כן דאל"כ יהיה מעשה לבטלה וכדאי' בשו"ע חו"מ בסי' קצ"ה הנ"ל וכמו כן נאמר בשעבוד דרבנן דהוי מטעם נעילת דלת ומכח שעבוד בפירוש וכמ"ש אף דמטעם נעילת דלת די מכאן ולהבא מ"מ כיון דאין קנין לחצאין וכמ"ש ז"ל בכמה דוכתי דלא עקרו הדאורייתא אלא במאי דאי אפשר באופן אחר. וביותר למ"ש דכחם רק ע"י דעתו להסכים עמהם למאי שחייבו אותו וא"כ כיון שבדעתו לא מהני לחצאין אלא למפרע הוי כולו של מלוה ולא הוי לחצאין כלל בזה וא"כ משום נעילת דלת ושעבודא דרבנן ע"כ צריכין לומר למפרע הוא גובה וכמ"ש בגדר מעכשיו ולאחר זמן וכמ"ש. אבל אם שעבודא דאורייתא מנ"ל לומר דדעת התורה לשעבד למפרע. וא"כ לפי זה כמ"ש אביי דס"ל במס' גיטין שעבודא לאו דאורייתא ס"ל למפרע הוא גובה ורבא דס"ל שעבודא דאורייתא ס"ל מכאן ולהבא הוא גובה:
אמנם כל זה שייך לומר בישראל מישראל אבל איככה נבין לפ"ז הסוגיא דאיתא תנן נכרי שהלוה את ישראל וכו' אא"ב למפרע הוא גובה וכו' לימא כתנאי וכו' מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר למפרע הוא גובה וכו' והרי בנכרי דלא שייך כדאמרן דמסכים לדעת הרבנן ותקנתן שיהיה עי"ז מסתמא על מעכשיו:
וי"ל בזה דלשון רש"י בד"ה תנן וכו' קס"ד השתא בשלא מסרו לו אלא שיעבדו לו כשאר לוים שאם לא אתן לך עד יום פלוני בא לביתי וגבה חמץ זה עכ"ל מדלא כתב אם לא יתן לו רק אם לא אתן לך וכו' נראה דמיירי לדעתו בשעבוד בפירוש וכמ"ש לעיל בד"ה בע"ח ג"כ בשעבוד בפירוש עיי"ש. ועיין בפנ"י שהקשה דאפי' נאמר למפרע הוא גובה עכ"פ בשלא מסרו חייב באחריות ועובר ולא מציא לאוקמי באפותקי מפורש דא"כ גם רבא מודה עיי"ש. ולענ"ד י"ל דמיירי באפותקי מפורש ומשו"ה אף במטלטלין שייך למפרע גובה ועיין ברמב"ן במלחמות כאן ובפנ"י להלן בסוגיא. ואפ"ה לרבא מכאן ולהבא גובה וכמ"ש לקמן בס"ד. וכמ"ש בנכרי דלא שייך סתמא מעכשיו על כרחך מיירי דאמר בפירוש ג"כ מעכשיו דאל"כ הוי כמשוך פרה וכו' דלא מהני בלי מעכשיו אף דבנכרי בכסף קני וכמ"ש בצל"ח עיי"ש דבהלואה לא שייך אלא במעכשיו וכמ"ש לעיל:
ונאמר לפ"ז לתרץ קושית התוס' להלן דאיתא ואם אמר הגעתיך עובר דהוי מעכשיו כדאיתא שם בגמ' ובתוס' בד"ה ואם הקשו לאביי תיפו"ל דלמפרע הוא גובה. ותירצו לאביי רישא איירי כשפדאו וסיפא כשאמר הגעתיך כשאין רוצה לפדות עיי"ש ויקשה לשון הברייתא נכרי שהרהין פת פורני עיין שהקשו כן אבל למ"ש י"ל בלא"ה לאביי כל למפרע גובה מטעם מעכשיו ובישראל מסתמא כן ובנכרי צריך לפרש מעכשיו דלא שייך דמסכים לרבנן וכמ"ש וע"כ צריך לפרש הגעתיך דוקא מעכשיו ג"כ לאביי שלא יהיה כמשוך פרה וכו' וכמ"ש ואתי שפיר:
אלא דיקשה לפ"ז למה נאמר לרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה אינו עובר בישראל שהלוה לנכרי דהרי כיון דמיירי כמ"ש באומר מעכשיו בפירוש דלאביי על כרחך דהכי מיירי וא"כ בכה"ג גם רבא מודה:
ונראה לומר דהנה כמ"ש בפנ"י הנ"ל דבמס' גיטין נראה דעת רבא דשעבודא דאורייתא. אבל דעת הש"ך בסי' ל"ט דגם רבא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא עיי"ש וגם אנכי לענ"ד כתבתי במס' גיטין דף נ' שם די"ל דלא תליא בשעבודא דאורייתא שם עיי"ש. והנה כמ"ש כאן מאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא על כרחך ס"ל דקונה למפרע ומעכשיו ומאי נאמר לרבא דס"ל מכאן ולהבא גובה ואם נאמר דס"ל ג"כ שעבודא לאו דאורייתא:
ונאמר דבאמת גם רבא ס"ל דהוי כמעכשיו ולמפרע ועם כל זה אינו שלו גמור ברשות המלוה לענין הקדש שיהיה בכלל ביתו וברשותו. ומכירה כהקדש בכ"מ לענין זה. דדעת רבא דכל דבר שיד אחר בו ויוכל לסלקו בדמים תמיד לא הוי בגדר שלו. דבגדר שלו שאין לאדם יד בו אלא הוא בלבד ולא יוכל אדם לסלקו ממנו בלי רצונו. וכן מסכים לשונו דאלו הוי ליה זוזי וכו' אשתכח דהשתא קא קני ליה וכו'. דכולו שלו לא הוי עד מכאן ולהבא וא"כ לרבא אפי' במעכשיו בפירוש מכאן ולהבא גובה. רק בהרהינו דבע"ח קונה משכון דהוי מהתורה כשלו:
אמנם יקשה לפ"ז ביותר מ"ש לעיל דעכ"פ לא יגרע מקיבל עליו אחריות וביותר אם גם מיירי במעכשיו בכה"ג ס"ל דקונה למפרע ולמה משום חסרון קנין בקצתו לא יהיה עובר עכ"פ מצד הקנין דהוי לו בו ויהיה בכלל לא ימצא כדאי' בקיבל עליו אחריות בפ"ק הנ"ל:
ונראה דהנה יש לעיין לעיל דף ה' ע"ב הניחא למ"ד הגורם לממון לאו כממון דמי היינו דאצטרך לא ימצא אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי אצטרך ס"ד אמינא הואיל ואי הדר בעינא לאו ברשותו קאי קמ"ל:
ויקשה לפמ"ש בשו"ת הריב"ש בסי' שמ"ז לחלק בין ל"ת דאפי' במקצתו באיסורא אבל בעשה בעיא כולו דוקא שיהיה כמצותו כמו באתרוג וכיו"ב עיי"ש. וא"כ למה לי קרא בחמץ דוקא על גורם לממון וכיו"ב דעכ"פ מקצת שלו לעבור בל"ת ולמה בחמץ צריכין לקרא לדבר המסתבר ונאמר בכ"מ בלא קרא ולמודא ע"ז עי' בריב"ש שם:
וי"ל דשאני חמץ לענין בל יראה דצריך לקרא ע"ז די"ל דוקא בדבר שהמקצת שלו גמור שייך לומר מסברה כמ"ש בריב"ש שם. אבל בחמץ דמהדברים שאין ברשותו של אדם והתורה עשהו כברשותו וא"כ צריכין קרא אף בזכות ושייכות בהדבר אשר בשאר דברים אינם בכלל קנין ממש ג"כ התורה עשהו בחמץ כברשותו לענין בל יראה דבלא"ה כמו בכל גזה"כ אמרינן תפסת מועט תפסת:
ולפי מ"ש נאמר לישב הנ"ל אף אם לא נאמר כמ"ש כיון דלרבא אפי' אומר בפירוש מעכשיו למפרע לא הוי שלו גמור בתוך כך כמ"ש שדבר שיד אחר באמצע לא הוי בגדר שלו והרי גם למפרע אין לסלק מה שהיה יד אחר בו עד שבא לידו עתה ממש שלו. אלא דשעבודא דרבנן עליו והרי כמ"ש חמץ אינו שלו אלא שעשו כשלו אבל הרי מהתורה שעבודא לאו דאורייתא ולית ליה זכות כלל בו אלא מדרבנן וכמ"ש מסתמא מסכים עמהם. וכל זה בעלמא אבל במקום דאיכא איסורא לא עבדי חכמים תקנתא וגם מסתברא דלא שייך מסתמא מסכים לעשות איסורא ונהפך אמרינן איסורא לא ניח"ל דליקני עי' באו"ח בסי' תמ"ח ובמס' ב"מ בפ' השואל ומכ"ש לא ניח"ל להקנות ונשאר על דאורייתא ולא הוי שלו כלל. וא"כ י"ל שלא יעבור לא מהני השעבוד דרבנן משום דאלו הוי ליה זוזי וכו' וכדי שיעבור אמרינן דלא עשו השעבוד כלל וביותר למ"ש לעיל דבגוי לא שייך דחכמים חייבו השעבוד והוא מסכים עמהם בסתמא. אלא ע"י שפירש מעכשיו לרבא לא הוי עי"ז קנין למפרע כלל. ואתי שפיר דהוי אומדנא להיפוך שאין מסכים לדרבנן למען לא יעבור וגם כמ"ש שלא תיקנו כלל בכה"ג:
ויש ליישב בזה קושית הרשב"א במס' גיטין מובא בפנ"י ועי' בתוס' גיטין ע"ב דא"כ למאן דס"ל למפרע גובה אין חמץ מפקיע מידי שעבוד עיי"ש. אבל לפמ"ש דכיון דנכרי בישראל לא שייך גם לאביי לומר דהוי למפרע מעכשיו וממילא חמץ מפקיע מידי שעבוד. אלא כאן מיירי באומר בפירוש מעכשיו דהוי קנין שלם למפרע אף בנכרי אין החמץ בשעבוד אלא דהוי מיד הקנין ואתי שפיר:
ונאמר לפ"ז כמ"ש לעיל לקיים דברי הפנ"י דמיירי באפותקי מפורש ואשר הקשה דגם לרבא נאמר למפרע גובה י"ל לפמ"ש בפנ"י במס' גיטין מ' ע"ב דגם רש"י ס"ל דאפי' באומר אין לך אלא מזו יוכל לסלקו בתוך הזמן עיי"ש. וא"כ לפ"ז שייך לומר דאלו הו"ל זוזי וכו' אף באפותקי מפורש אף דהוי כמעכשיו דגם במעכשיו בפירוש לא מהני. ועי' בריטב"א מובא בשיטה מקובצת במס' כתובות ע"ט ומובא בס' שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל דאפי' במעכשיו חמץ מפקיע מידי שעבוד עיי"ש. נראה דכמו כן לפי המסקנא דגוי מישראל אינו קונה משכון וכמ"ש בפ"י ועיין ברמב"ן במלחמות אף שעבוד לא שייך וממילא אפי' במעכשיו ואפי' לאביי בלי הרהינו לדעתו לא מהני כמו לרבא:
וי"ל בטעמא ונבין לשון רש"י במשנה בד"ה נכרי וכו' ולקמן מוקי לה בהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה ומחוסר גוביינא נמי לא הוה שהרי אצלו נתן אגלאי מלתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה עכ"ל:
דלכאורה יש להבין למה בעי מעכשיו והרהינו וגם לרבא כמ"ש דמעכשיו לא מהני למה מהני בצירוף הרהינו כיון דגוי מישראל אינו קונה משכון:
וי"ל דכמ"ש הה"מ לרבינו צריך שיגיע הזמן קודם פסח דאל"כ אמרינן הואיל ואי בעי פדה הוי שלו ובר"ן ע"ז דהואיל ומחוסר ממונא לא אמרינן. ובתוס' פסחים מ"ו ע"ב בד"ה הואיל כתבו דהואיל ואי בעי פדה לא אמרינן דא"כ בכל חמץ נאמר דהואיל ואי בעי קנה עיי"ש:
אמנם לכאורה יש לחלק באי בעי קנה דהוי של האחר בכולה משא"כ משום דאלו הו"ל זוזי וכו' וכמ"ש דמה"ט לא הוי של מלוה בכולה למפרע לרבא. ונאמר לרבא ג"כ לחלק באם מחוסר קנין גם להאחר וא"כ הוי שניהם בשוה לשניהם מחוסר קנין. אבל אם להנכרי אינו מחוסר גוביינא דהוי בידו אלא דמחוסר זמן דלא הוי כמחוסר מעשה וא"כ הוי להנכרי באומר מעכשיו והרהינו למפרע שלו בכולו ולא שייך אלו הו"ל זוזי וכו' משום דהוי מחוסר ממונא וכמו אי בעי קנה משום דבהנכרי אינו מחוסר מעשה אלא מחוסר זמן בלבד. וא"כ לפ"ז י"ל למסקנא דגוי מישראל אינו קונה משכון גם לאביי חמץ מפקיע מידי שעבוד רק בהרהינו ומעכשיו ואתי שפיר. וזה שכתב ברש"י ואינו מחוסר גוביינא וכו' ומשו"ה אפי' בהגיע הזמן לאחר פסח אינו עובר. ודוקא בכה"ג דהרהינו דאל"כ ממ"נ אם מחוסר קניה לא הוי שלו הרי גם בהנכרי נאמר כן. אבל בהרהינו שאין מחוסר אלא זמן בלבד מהני אף לרבא. ואתי שפיר ג"כ אף למ"ש דמיירי באפותקי ולא שייך משום אחריות דכמ"ש ברא"ש הרהינו שלא יהיה באחריות וא"כ באפותקי למה לי הרהינו. אבל כמ"ש צריך עם כל זה הרהינו שלא יהיה מחוסר גוביינא ואתי שפיר:
ויש ליישב במ"ש כמו כן קושית התוס' בד"ה אלא הב"ע לאביי דס"ל למפרע הוא גובה האיך נבין הרישא וסיפא שם עיי"ש דלפי מ"ש אם נאמר דנכרי מישראל אינו קונה משכון בעי מעכשיו וגם הרהינו לאביי שלא יהיה מחוסר גוביינא ולא יהיה שייך בו לומר הואיל ואתי שפיר:
אמנם יש לעיין לרש"י שכתב דלרבא הוי עכ"פ אינו ברשותו א"כ לא יועיל המכירה עד זמן הגביה וגם בלא גבה הבע"ח ג"כ לא יועיל המכירה דהוי בשעת המכירה שאינו ברשותו דלאביי ניחא די"ל למפרע שלו וכמ"ש בלא השעבוד הוי שלו למפרע ובתוך הזמן יכול למכור עד זמן הגביה ועי' במס' קדושין בפ' האומר בהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום עיי"ש וברשב"א שם אבל לרבא יקשה:
וראיתי בקצה"ח בסי' קי"ז ס"ק ב' שעמד ע"ז וכתב ע"ז דדמי לאומר שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה תהיה הקדש דחל ההקדש כמבואר כתובות נ"ט ומפרש לה הש"ס שם דלא הוי שלא בא לעולם כיון דבידו לפדותו ולהכי כשפודה הלוה חל ההקדש והמכירה למפרע אלא כי אינו פודה אין המכירה חל משום דמחמת השעבוד הוי כמו דבר שאינו ברשותו עיי"ש:
ונראה לומר ג"כ כיון דהקנין פירות הוי בהלוה שלו וברשותו ויוכל למכרו ובלא בא הבע"ח לגבות הוי הקנין פירות לעולם להלוקח דעד שלא יבוא הבע"ח הוי גם ברשותו למכרו וקנין פירות לעולם הוי ממילא סילוק מקנין הגוף אשר להלוה בו ודוקא להקדיש הגוף או למכרו לעולם אינו יכול אבל הקנין פירות יש לומר דמהני בהקדש ומכירה. ועי' ערכין כ"ח כ"ט דאפי' בטובת הנאה שייך הקדש עיי"ש:
אמנם יש לחשוב עוד לאביי דס"ל למפרע הוא גובה מ"מ כל ימי הפסח מתלי תלוי וקאי:
והנה לפמ"ש בתוס' במס' פסחים כ"ט ע"ב המשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר וי"ל דשלא לפדותו דהוי כמכירה למפרע בכלל זה והאי דלא אמרינן דכו"ע ס"ל למפרע גובה ור' מאיר ורבנן פליגי אם משהה חמץ ע"מ לבערו עובר די"ל דעדיף טפי ממשהה ע"מ לבערו משום שאינו מחוסר מעשה ונהפך הפדיה מחוסר מעשה [וע"ז נאמר דגם החמץ מחוסר גוביינא בלי הרהינו] וי"ל ביותר ג"כ דכה"ג הוי כביעור למפרע משא"כ במשהה ע"מ לבערו וכו"ע מודו גם י"ל במשהה ע"מ לבערו לפמ"ש בריב"ש דאפי' באיסורים דלא שייך בל תאחר צריך לעשותם מיד שמא ימות ובמ"א כתבתי לחלק בין אם ימות יעבור למפרע ובין שאם ימות יהיה רק ביטול מ"ע ובחמץ הוי תרוייהו תשביתו ובל יראה וכ"ז במשהה ע"מ לבערו ועיין בתוס' שמחלקים בשמא ימות בין לזמן מרובה ועי' בתוס' גיטין כ"ח ע"א ובכמה דוכתי דשמא ימות לאלתר מחלוקת ר"מ ור' יהודה עיי"ש. אבל בכה"ג דהלוהו על חמצו שאם ימות ודאי לא יפדהו אלא דע"ז י"ל שמא יפדוהו היורשין דבדידיה י"ל משום איסורא ודאי לא יפדהו עי' בחק יעקב בסי' תמ"א עיי"ש. אבל היורשין דלא יעברו למפרע שמא יפדו אותו ואיכא חשש שמא ימות גם בזה:
וי"ל ג"כ במשהה ע"מ לבערו עכ"פ ביטל מ"ע דתשביתו שהיה חל עליו משא"כ בזה שלא בא לידי כך אלא כנראה משום זה לא קנסו לאחר פסח ועי' בתוס' מנחות ה' אם עשו סייג במעשה וצ"ע לדמותו לשם:
גם כמ"ש בצל"ח בגורם לממון דילפינן מלא ימצא היינו לבל יראה ולא לתשביתו עיי"ש וא"כ עדיף ממשהה לבערו דשייך ביטול תשביתו משא"כ בהלוהו על חמצו ע"י השעבוד לא הוי שלו גמור ולא שייך תשביתו וגם כמ"ש נעקר החיוב למפרע:
ובדעת רבינו י"ל לפמ"ש דלרבא דקיי"ל כותיה גם מעכשיו לא מהני משום דאלו הו"ל זוזי וכו' לא הוי בגדר שלו כל שיש יד אחרים בו וגם הרהינו בלתי מועיל כיון דגוי מישראל אינו קונה משכון ומשו"ה מוקי בקודם פסח וחילו מתוספתא כמ"ש ז"ל וגם קודם פסח צריך למעכשיו דאל"כ בלתי מתחיל הקנין אם לא בשעת הלואה ומעכשיו דהוי כמשוך פרה וכו' וכמש"ל והאי דמצריך הרהינו. הנה בדעת רבינו אם בגוי משיכה או מעות קונות עי' בהל' ע"ז בפ"ז הל' ה' ובלח"מ שם ובהל' זכיה ומתנה בפ"א עיי"ש ובצל"ח בסוגיא הכריע בדעת רבינו דס"ל משיכה קונה בגוי עיי"ש וא"כ צריך הרהינו דאל"כ לא שייך קנין משיכה בלא בא לידו ומחוסר גוביינא. ולפ"ז י"ל דגם רבינו ס"ל דלא שייך הואיל דאי בעי פדה כדעת הר"ן ועי' בחק יעקב בסי' תמ"א ס"ק ו' שכתב דהרהינו משום דמעות אינן קונות עיי"ש ועי' שם ס"ק ה' במ"ש דלא שייך הואיל בנתחמץ וכמ"ש בתוס' פסחים מ"ו ע"ב בד"ה הואיל עיי"ש ועי' מ"ש בהל' ע"ז בפ"ז הל' ה' בדעת רבינו במשיכה בנכרי עיי"ש. ועי' בס' ברכת אברהם סי' כ"ב לבנו של רבינו - רבינו אברהם ז"ל עיי"ש: