הא למדת וכו' חמץ של הקדש או של עכו"ם וכו' אין כופין אותו להוציא וכו' אבל צריך לעשות מחיצה וכו'. עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קיבל עליו אחריות שאם אבדו או נגנב ישלם לו דמיו ה"ז חייב לבערו הואיל וקיבל עליו אחריות נעשה כשלו ואם לא קיבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחר פסח שברשות העכו"ם הוא. ועי' בהמ"מ ובלח"מ עמד על דעת רבינו שאם דעתו כדעת רש"י דבלא קיבל אחריות צריך יחד לו בית או כר"ת דקיבל עליו אחריות מהני יחוד לו בית בכל גונא הוי להביא האי דיחד לו בית. ואם דעתו כמ"ש הר"ן לרש"י דסתמא הוי קיבל אחריות וביחד לו בית גלוי דעת שאין דעתו בקבלת אחריות כל זה לא שייך אלא לענין שיהיה כשומר חנם ולרבינו דוקא בשומר שכר חייב לבער דלא שייך לומר דהוי כן בסתמא עיי"ש ועיין במרכבת המשנה שכתב דרבינו מפרש יחד לו בית ששרוי עמו וכבוש תחתיו כדאיתא שם בגמרא ואפ"ה בלא קיבל עליו אחריות פטור עיי"ש:
ונראה דלכאורה להבין האי דאיתא במסכת פסחים דף ה' דאף מאן דס"ל גורם לממון לאו כממון דמי ואפי' למאן דס"ל כממון דמי דהוי דוקא בליתא בעינא מ"מ בחמץ משום דכתיב לא ימצא חייב לבער:
והנה שם לעיל מיניה בת"ר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא וברש"י ת"ל לא ימצא אסר לך הטמנה שאף היא בכלל מציאה ואסר לך של אחרים דהכא לא כתיב לך עכ"ל. וכדאוקימניה בקיבל עליה אחריות וא"כ נראה משום לא ימצא ולא משום דהוי לך משום אחריות וכמ"ש ברש"י דלא כתיב לך ונראה לומר דשל נכרים שאין עובר דלא מקרי מצוי לו בלא קיבל עליו אחריות ואינו תחת השגחתו אלא בקיבל עליו אחריות שעיניו עליו להשגיח ונשמר על ידו מקרי מצוי ושל ישראל בכה"ג דאמרינן הכל מצווים על לבערו במס' ב"ק צ"ח ע"ב י"ל משום להציל חבירו מעון ואם כן לאו משום דהוי קצת שלו בכה"ג דקיבל אחריות אלא מצוי מקרי. אמנם לפי זה מ"ש שמירת ש"ח משמירת ש"ש דאפי' בקיבל ע"ע בפשיעה הוי מצוי לו עי"ז:
ודעת בה"ג דאפי' בקיבל עליו חיוב פשיעה זקוק לבער ולא כן דעת רבינו דוקא בחיוב גניבה ואבידה ורבא דאמר כיון דאלו מגנב וכו' ברשותייכו קאי וכו' כדילכון דמי נראה מטעם שלו זקוק לבער וצ"ל למסקנא דאף דלא שייך גורם לממון זקוק לבער מלא ימצא כדילכון דמי לאו דוקא אלא דלענין ביעור הוי כדילכון כמו בשלו דצריך לבער כמו כן בזה אף דלא הוי שלו מ"מ משום דהוי מצוי לו צריך לבערו:
אמנם רבינו כתב הואיל וקיבל עליו אחריות נעשה כשלו נראה מטעם שלו זקוק לבער. ונראה דרבינו מפרש כדילכון דמי דהוי כשלו ממש ומפרש לא ימצא דשלך אי אתה רואה הוי בכלל זה שיראה שלא יהיה בהחמץ מציאות שיהיה לו שייכות בו ע"י איזה מקרה שיהיה בכל נגיעה שיהיה וחיוב פשיעה לאו בכלל לא ימצא משום דבידו לשמרו להציל א"ע משיהיה לו שייכות בהדבר רק גניבה ואבידה דקרוב לאונס עי' בריש פ' השואל ואפי' אבידה ג"כ מצוי להיות משא"כ פשיעה דבידו ממש ורק במה שאין בידו שלא יבוא בשום מציאות שיהיה לו נגיעה ושייכות בדבר בכלל לא ימצא:
אמנם שם בסוגיא יחד לו בית אינו זקוק לבער שנאמר לא ימצא בבתיכם והא לאו דידיה הוא דנכרי כי קמעייל לביתא דנפשיה קא מעייל למימרא דשכירות קניא וכו' שאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך ובתוס' בד"ה יחד שמפרש יחד לו בית בקיבל עליו אחריות כתבו כיון שיחד לו בית הוי כאילו קיבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי עכ"ל:
ויש להבין במאי נפקע מלהיות שלו ביחד לו בית. ונראה לדעת התוס' כיון שאינו ברשותו ואף כמ"ש ברא"ש רשות הנפקד רשות המפקיד משום דמקנה לו מקומו כ"ז כשהוא ברשות הנפקד ממש אבל כשהוא ברשות הגוי הגוי אינו מקנה לו בחזרה מקומו שהקנה לו המפקיד וא"כ הוי שאינו ברשותו:
אמנם לפ"ז יהיה נאמר דאין עובר בחמץ רק כשיהיה שלו וברשותו ופקדון ביד נכרי דלא מהני משום כמ"ש דהוי רשות הנפקד רשות המפקיד והיכא דלא שייך כן אף בשלו בשאין ברשותו אינו חייב לבער אולם דבר זה במחלוקת שנויה אם די שיוציאו מרשותו אף בשלו ועי' בר"ן ובב"י בסי' ת"מ ובספר שאגת אריה סי' פ"ג ודעת רבינו אף שמוציאו מרשותו עובר עליו עיי"ש וא"כ לדעת רבינו צריכין לפרש ביחד לו בית שאינו מצוי בידך כמ"ש לעיל לדעת רש"י דאף דקיבל עליו אחריות ביחד לו מקום והוי ברשותו של נכרי אינו מצוי וקיבל עליו אחריות אינו מטעם שלו אלא מטעם מצוי ובכה"ג לא מקרי מצוי בשאינו ברשותו כלל וא"כ נראה דברייתא דיחד לו בית מפרש פי' אחר בקרא דלא ימצא דברייתא דלעיל דשבעת ימים וכו' דשם פי' מטעם שלו וברייתא זאת מטעם מצוי כמ"ש ורבינו כברייתא דלעיל ומשו"ה דוקא ש"ש ולא ש"ח ולפ"ז לרבינו חמצו של גוי באחריות אפי' ברשות הגוי זקוק לבער וצ"ע. ועי' מג"א ורבא דאמר לבני מחוזא דאלו מגנבי וכו' נראה כברייתא הראשונה למ"ש:
אמנם יש לעיין דאמרינן הניחא למ"ד גורם לממון וכו' וצריכין קרא דלא ימצא ולתוס' ביחד לו בית אפי' בקיבל עליו אחריות אין זקוק לבער וכמ"ש י"ל דעת רבינו אינו כן והרי בלאו קרא דלא ימצא הרי הוי רוצה בקיומו ועי' במס' ע"ז ס"ד ובשו"ע בסי' ת"נ עיי"ש. והנה כנראה מריטב"א במס' ע"ז דף ס"ב ע"א בד"ה אר"א דרוצה בקיומו אסור מדרבנן ועי' דף ס"ד שם שאני ירושת הגר וכו' ועי' בר"ן בפ' כל הצלמים בארג בגד וכרכור של ע"ז עיי"ש. ומדבריו אין הכרע אם הוי מדרבנן ובמ"א כתבתי דדעת רש"י בסוגיא דסכין של ע"ז דהוי מדאורייתא. והנה כמ"ש בר"ן במס' ע"ז דף ס"ד בשם רש"י וז"ל דטעמא דאסור לישראל להיות רוצה בקיומו של ע"ז ויין נסך היינו משום דישראל מצווה לבטל ע"ז אסור להיות רוצה בקיומה וכו' ועי' שכתב בשם הרמב"ן דאפי' בחינם דחייב בפשיעה שייך רוצה בקיומו ואפי' משום החזקת טובה בפטרו מתשלומין בכל גוונא שייך רוצה בקיומו עיי"ש. ולפ"ז היה נראה בחמצו של גוי שאין מחויב בביעורו לא שייך רוצה בקיומו כלל אלא דבמס' ע"ז ס"ד שם באומר לו המתין עד שאמכור עכו"ם דהוי רוצה בקיומו ושם בע"ז דשל נכרי דלא הוי מצות ביעור עליו וי"ל עי' בפ"י ה"א מהל' ע"ז מצות עשה היא לאבד עכו"ם וכו' ובא"י מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה וכו' אבל בחו"ל אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כ"מ שנכבש וכו' ועי' בפ"ח מהל' ע"ז הל' ו' דתקרובות ע"ז ג"כ בכלל מ"ע דאיבוד עיי"ש וא"כ י"ל דאף דאין מחויב לרדוף בחו"ל לאבדה מ"מ כיון דאיכא מצות איבוד בע"ז בשבא תחת ידו בכיבוש וכיו"ב עכ"פ בשלא כבש ולא בא לידו ורשותו לאבדה לא יהיה רוצה בקיומה דאף דלא חייבו התורה לרדוף אחריה לאבדה אבל לא להיפוך לשמרה וכ"ז בע"ז אבל בחמצו של נכרי שאינו בכלל מצות ביעור בשום אופן כ"ז שאינו של ישראל לא שייך רוצה בקיומו בחמצו של נכרי ובירושלמי שאסור להשכיר ביתו לחמצו של נכרי ג"כ לאו מטעם רוצה בקיומו אלא משום הנאת השכר אבל בשו"ע או"ח בסי' ת"נ סעיף ו' נראה דגם בחמצו של גוי שייך רוצה בקיומו עיי"ש. ועי' בתוס' במס' ע"ז ל"ב ע"א בד"ה הא. ונראה דהוי בכה"ג לכו"ע מדרבנן ובטור כתב שם משום רוצה בקיומו ועוד כיון שהכלי של ישראל אסור בהנאה להשכירה לכתחילה עיי"ש וי"ל דרוצה בקיומו ג"כ מהאי טעמא אחר שכתבתי ראיתי בס' מקור חיים בסי' ת"נ ס"ק ז' שכתב כמו כן דלא שייך רוצה בקיומו בחמצו של גוי שאינו בחיוב ביטול כמו בע"ז אלא משום הנאה אסור וכתב בש"א לא שייך רוצה בקיומו ולמ"ש ג"כ ליישב שלא יקשה ממס' ע"ז הנ"ל ולדבריו נראה בכל איסורי הנאה לא שייך רוצה בקיומו אלא בע"ז עיי"ש. וי"ל היכא דשייך שריפה וכיו"ב שייך ג"כ רוצה בקיומו אלא בחמצו של גוי דלא שייך מצות ביעור לא שייך רוצה בקיומו ועם כל זה מלשון הטור ושו"ע בסי' ת"נ יקשה לפרש מטעם הנאה בלבד וצ"ע:
והנה בירושלמי במס' פסחים בפ"ב מ"ב לא ישכיר ישראל ביתו לעכו"ם ליתן בתוכו חמץ ומובא בב"י בסי' ת"מ בשם הרשב"א שכתב דפליג על ברייתא דבבלי דיחד לו בית עיי"ש. ובשו"ת הרשב"א בסי' קע"ז ובשו"ת ריב"ש בסי' ת' ובקרבן העדה כתב דגמ' מיירי בהשכיר לו קודם פסח ובירושלמי מיירי בהשכיר לו בפסח וכמו שמחלק האגור מובא בשו"ע בסי' ת"נ ולפ"ז להיות שומר שכר ג"כ במקבל שכרו קודם פסח ובבית ג"כ בהשכיר לו קודם פסח ומקבל שכרו קודם פסח בעת שמותר בהנאה אמנם מלשון האגור נראה דוקא קודם פסח משום דלא הוי כמשכיר לו על פסח דוקא ולא כתב שצריך שיקבל שכרו קודם גם מ"ש בע"פ נראה לאו דוקא אחר זמן איסורו אלא משום דמוכח ששכרו על פסח עיי"ש. והנה להיות יושב ומשמר בפסח ודאי אסור כמ"ש בשו"ת הרשב"א ועי' בחק יעקב בסי' ת"נ ס"ק ט' שהשיג על שו"ת שער אפרים בזה עיי"ש:
Loading...
4:2
1
Loading...