אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם פסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בה מעשה ומכין אותו מכת מרדות. ועיין במס' פסחים צ"ה ע"א וברש"י ובתוס' שם ובמהרש"א שכתבו שלא היה בגירסתם בגמ' דהוי ניתק לעשה עיי"ש ומ"מ דעתם דהוי ניתק לעשה ועי' שהקשה על רבינו בזה ועי' בשאגת אריה סי' פ' פ"א פ"ב ובשער המלך ובמל"מ כאן בזה:
ובתוס' במס' פסחים כ"ט ע"ב בד"ה ר"א ומכאן מוכיח ר"י שמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה השהייה דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר' יוסי הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה ר' יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא דבל יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף עכ"ל. ובשאגת אריה ובשעה"מ הקשו מחלה בטומאה ביו"ט בפסחים מ"ו הרי הוי משהה ע"מ לבערו וכנראה מתוס' לכתחילה לא עשה איסורא עיי"ש:
אמנם לענ"ד נראה דתוס' לא כתבו כן בכל ניתק לעשה וכמו שהקשו ז"ל מהרבה ניתק לעשה דאסורים לעבור ולקיים העשה דהנה בלא"ה יש להבין לר' יוסי הגלילי דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה האיך שייך התר הנאה כיון דאין רשאי להשהותו דעובר על בל יראה והרי אי אפשר ליהנות בלי שהיה. וצ"ל בנמצא חמץ בפסח בחוה"מ דשרפו ויוכל ליהנות בשעת ביעורו. או שמכרו לנכרי אלא דכל זה בבא החמץ לידו בפסח באונס אבל האיך רשאי לפדות שיבוא לידו מזה הוכיחו בתוס' בפודה ע"מ שיבערנו וליהנות בשעת ביעורו כיון שמבערו מידו אינו עובר בבל יראה מזמן קנותו עד שיבוא לידי שריפה כיון שאינו חפץ שיראה וימצא לו וכל דעתו לבערו ועל שיעור השהייתו כדי לבערו אינו עובר וכ"ז בכה"ג שלא נשהה בידו אלא כדי שיבערנו. אבל בתרומת חמץ שאין יכול לשרפו ביו"ט וא"כ אין השיהוי ביו"ט כדי שיבערנו דא"צ זמן הרבה כ"כ ואין רשאי לבערנו וא"כ עובר על השיהוי עד זמן השריפה אחר שכתבתי ראיתי בס' מקור חיים בסי' תל"א שכתב ומה שהקשו ממפריש חלה וכו' נראה דדוקא שמשהה אותו בשעה שעוסק כדי לבערו שפודהו ומסיקו תיכף עכ"ל. ומ"ש בתוס' וטעמא דבל יראה ניתק לעשה ולכך אין עובר כשמבערו לבסוף דלא נאמר דעכ"פ הרגעים עד הביעור בבל יראה. וע"ז כתב דהרי בניתק לעשה הוי העשה תיקון הלאו אלא דעם כל זה אין לעבור הלאו ולתקנו ע"י העשה ומזמן שעבר על הלאו עד תיקון העשה הוא בעבירה אבל בכה"ג דמיד שעבר הלאו עוסק בתיקונו ע"י העשה ואין זמן באמצע משעה שעבר עד התיקון דהכנה הוי מענין התיקונו בכה"ג אין עובר לכתחילה גם כן כנראה לענ"ד:
ומ"ש רבינו אם קנה חמץ בפסח דנראה דס"ל דמהני זכיה באיסורי הנאה עי' בנודע יהודה מהדו"ק חלק או"ח בסי' י"ט ודעת הריטב"א במסכת ע"ז וקדושין וריב"ש בסי' ת"א דמהני זכיה באיסורי הנאה וברש"י במסכת ב"ק מ"ה מובא בס' אבני מלואים הל' קדושין סי' כ"ח ס"ק נ"ו דאיסורי הנאה מקרי אינו ברשותו עיי"ש. ונראה דאיסור הנאה לא מפקיע שלא יהיה שלו אבל כיון שאין רשות בו משום איסור הוי כאינו ברשותו דמאי שנא שאינו ברשותו דיד הגזלן מעכב ממנו כמו כן האיסור הנאה. והנה לפ"ז בקונה חמץ מישראל לא יועיל המכירה כיון שאינו ברשותו של המוכר אף דתורה עשה כברשותו זה לענין בל יראה בלבד וי"ל דוקא בקונה מנכרי ובמסכת ע"ז בהפקר גבי מדאגביה קניה שייך שפיר זכיה לדעת רש"י. וצ"ל בהגבהה דוקא דמשיכה לרשותו לא יהני דהרי הוי בכה"ג שאינו ברשותו וצ"ע בזה. ועיין בנוב"י שם שכתב דלא מסתבר לחלק בין איסורי הנאה למוכר ולוקח עיי"ש. והנה בישראל לישראל גם כמ"ש לא נפק"מ דכיון דהוי אינו ברשותו להמוכר נשאר שלו ואין ללוקח קנין אלא בקונה מנכרי י"ל דהוי קנין שפיר כמ"ש:
ויש לפרש ריה"ג דאמר במסכת פסחים כ"ח ע"ב תמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה דלשון תמה על עצמך בלתי מובן דנהי דריה"ג דורש ג' מקראות לדברים אחרים מ"מ תמה על עצמך לא שייך לומר ע"ז וראיתי בפנ"י שעמד ע"ז עיי"ש. ולמ"ש י"ל דכמ"ש ברש"י דחמץ הוי שלו ואינו ברשותו וריה"ג לית ליה עשאו כברשותו ואם כן אמר ממ"נ תמה על עצמך דתוך הפסח דודאי עובר בבל יראה ואם אסור בהנאה האיך יעבור על בל יראה דהרי הוי אינו ברשותו ולא ס"ל דהתורה עשאו כברשותו (וזה נגד מ"ש במקור החיים דאף דמותר בהנאה אינו ברשותו משום הכל מצווין לבערו עיי"ש אבל זה שיהיה שאינו שלו גם כן מהאי טעמא):
Loading...
1:3
1
Loading...