וכ"כ המרדכי בשם ר"י הלבן אמנם במהרי"ק שורש צ"א הביא הרבה פוסקים שסבירא להו כרבינו תם והרא"ש מכללם. ובת"ה סימן שכ"א כתב דפסקינן כרבינו תם ולא מפקינן ממונא מן האב וכ"ה בהגה"ת מיימון וכ"פ מהרי"ק שורש צ"א הלכה למעשה וכתב המרדכי פרק נערה ע"ב ודוקא שלא באו לידו מעולם אבל אם באו לידו והחזירם אף לדברי ר"ת גובה הכל עכ"ל: והת"ה סי' שכ"א כתב בשם תשובת מיימון דאפילו נתנו ביד שליש אין הבעל גובה כלום. דברי התשובה היא סוף אישות סי' ל"ה. ובמרדכי כתב דאם המעות ביד שליש יחלוקו עכ"ל אמנם בהג"ה מרדכי דף תקמ"ח ע"ד תשובת מוהר"ם דדוקא שלא בא ליד החתן מעולם וגם לא זכה בהן אבל אם הקנה לו נדונייתו על ידי משכנות מונחים ביד נאמן אז ערבים קבלנים שנתערבו כנגדו והאב נשא ונתן בנדונייתא מכח שניהם לפי שהאמינוהו עליהם להרויח לתועלת הזוג ליכא מאן דפליג דזכה וקנה החתן עכ"ל מוהר"ם וכ"ה בתשובת מהרי"ל סי' ס"א ע"ש שהאריך בדין זה וכתב בהג"ה אלפסי דף תכ"ו ע"ב דאם זוקפן עליו במלוה כאילו בא ליד החתן דמי ובת"ה ס"ס שכ"א חולק בזה ואפילו נתן עליה שט"ח ממש אפ"ה פטרו שם וכתב עוד שם דכ"מ דלא זכה אפילו יש לו בנים ממנה לא קנה וכתב המרדכי עוד כתב ר"ש ור' טוביה דאע"פ שהאשה נהנית משל בעלה ב' או ג' שנים שהיתה אצל בעלה ומתה הכל של אביה הואיל ולא בא עדיין לידו וכתב עוד שם מיהו אם תפס החתן אין מוציאין מידו דיכול לומר קים לי כרש"י והמע"ה וכתב בתרומת הדשן סי' שכ"א דתפיסה לא מהני אלא קודם שנולד הספק דהיינו קודם שמתה הבת אבל אחר שנולד הספק אפילו השאיל ממנה בחייה ולאחר מיתתה רוצה לתפוס לא מהני ועוד האריך בדינים אלו וע"ש ובתשובת מיימון סי' ל"ה כתב דאף מה שנתן האב לבעל צריך להחזיר מכח התקנה שנתקנה בקהילות כמו שיתבאר בסמוך וכתב עוד שם דהבעל אינו חייב בקבורתה הואיל ואינו יורשה וכ"מ מדברי המרדכי שאכתוב בסמוך עוד כתב שם דאם נדרה צדקה א"צ הבעל לפרוע אבל אם אמר תדיר כך וכך לצדקה חייב ליתן משלו עכ"ל ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ס"א אם יש לחלק בזה בין נדוניא לנ"מ. כתב מהרי"ק שורש פ"א דבאלו הדברים אין חלוק בין אם כותב לבתו או לחתנו כתב המרדכי וז"ל מצאתי כתב ר"ת החרים על יושבי צרפת ולומבריא והסכימו עמו חכמי נרבונא על נושא אשה ומתה תוך שנתה בלא ולד קיימא שיחזור כל הנדוניא ותכשיטים לנותנים לה או ליורשיה מה שנשאר בידו מן הנדונייא שלא כלתה ובלבד שלא יערים לכלות הממון רק לצורך קבורתה לפי כבודה ועד זמן ב"ד ל' יום ומצאתי בתשובת ר"ב ממגענצא שהקהילות עשו תקנה כל איש ואשה שעשו נשואין ונפטר אחד מהן בלא זרע קיימא בתוך שנתיים שיחזרו חצי הנדוניא ליורשי המת עכ"ל המרדכי ומשמע מדבריו דאין חילוק בין מת החתן או הכלה לענין תקנת ר"ת וכן הוא בהגהות מרדכי דף תקמ"ח ע"ד בשם מוהר"ם אמנם בהג"ה מרדכי דקדושין ע"ג דף תרס"ד כתב דאם מת הבן אין הנדוניא חוזרת. והמנהג כתקנת הקהילות שו"ם דאין לחלק בין בת לבת אלא בשתיהם שנה ראשונה חוזר הכל ובשנה שנייה חצי הנדוניא ומשמע מדברי ר"ת דלעיל דאינה חוזר אלא מה שהוא עדיין בעין אבל לא מה שהוציא או נגנב או נאבד וכן הוא בתשובת מיימון סוף אישות סימן ל"ה ודלא כתשובת בנימין זאב סי' ס' דמסתפק בדבר. וכתב בהגהות אלפסי פרק מציאת האשה ע"ב דף תק"א דאם הבעל רוצה למכור קרקע או נכסים של נדוניא אפי' האשה מתרצה יורשיה יכולין למחות: וכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ד דתקנה זו לא נתקנה אלא בנדוניא שמכנסת לו אבל אם נפלה לה ירושה בעודה תחתיו הבעל יורשה וע"ש שהאריך בזה וזה משמע שלא כדברי בנימין זאב שכתב סימן נ"ה דמתנות שנותנין להחתן חוזר אף שבא בידו עכ"ל: מהרי"ל סי' ס"א בתשובה האריך בדין זה ובחלוקים אלו גם בסי' ע"ו שם מדינים אלו גם בסי' פ' האריך שם מדינים אלו וע"ש ונראה לדקדק מדברי ר"ת שהתקנה היתה לחזור לנותני הנדוניא ולא ליורשיה וכן הוא בהדיא בתשובת מיימון השייכים להלכות אישות שכן עשה מוהר"ם הלכה למעשה וכן משמע מדברי המרדכי ריש אעפ"י וכן כתב לעיל ס"ס כ"ג מדברי הגאון שהביא הטור אבל כתב בתשובת מיימון סי' ל"ה וכו' דמנהג הקהילות להחזיר ליורשיה ולא לנותן וכתב שזהו מנהג פשוט לפסוק כך וכל זה במקום שאין מתנין למי יחזור או שאין מנהג אבל במקום שמתנין או שיש מנהג הכל לפי התנאי והמנהג: כתב בת"ה סימן שכ"א בשם תשובת מיימון דאין חילוק בין האב נותן הנדוניא או שאר קרובים ובתשובת מהרי"ו סי' ס"ד דהתקנה לא הוי אלא כשאחרים נותנין לה הנדוניא אבל כשהם בעצמם נותנים הנדוניא לא תקנו עכ"ל: עוד כתב ותקנות הקהילות לא נתפשטו ברעגנשפורק ונגררים אחר בני אוסטרייך עכ"ל: ובמדינות אלו נוהגים לכתוב שטרי עדות וכל הנושא ע"ד המנהג הוא נושא כן כתב הרשב"א בתשובה סי' אלף ס"ח דאע"ג דלא כתב ככתוב דמי וכ"ה בתשובת מיימון סוף אישות סי' ק"ה אם לקח אשה במקום שאין זו התקנה אלא הבעל יורש את אשתו ואחר כך דר במקום שהיה תקנה זו ומתה אשתו שם הולכים אחר המנהג המקום שנשאה שם: