וכ"כ שם סימן קע"ב והאריך שם בזה וע"ש כתב עוד מהרי"ק בשורש קע"א הא דחיישינן לסבלונות היינו דליכא גילוי דעת שלא קידש אבל במקום דאיכא גילוי דעת דלא נתקדשה עדיין איכא למימר דלכ"ע לא חיישינן כגון זה שנוהג בין הלועזים לשגר תמיד דורון לכלה מן החתן תיכף אחר עשיית הקנין וכן נהגו הראשונים חסידים ואנשי מעשה ולכן נראה דאי אפשר לחוש לסבלונות אלו כו' כתב מהרי"ק בשורש כ"ח דאם ידעינן שלא קדשה קודם הסבלונות ושלח לה הסבלונות בפני ע"א אין לחוש כלל לא לפר"ח ולא לפרש"י דאע"ג דיש מחמירין בקדושין בע"א מ"מ בסבלונות אין להחמיר דאין מוסיפין חומרא ועוד שיש הוכחה דלא כיון לקדושין מאחר שלא שלח עם ב' עדים כדרך המקדשין וכ"ה בשורש ק"א וכ"כ בשורש קע"א אמנם בת"ה סי" ר"ז כתב דאם היה השליח בעדים אע"ג דהנתינה לא היתה בעדים איכא למיחש לפרש"י וב"י כתב דלא נראין לו דברי בעל ת"ה וכ"כ הריב"ש והר"ן עכ"ל: ועיין בזה בת"ה שהביא הרבה גאונים המחמירים בזה וכתב עוד בשורש קע"א הא דאזלינן בתר גילוי דעת כגון מקום שנהגו שאין הכלה מקבלת הקידושין בעצמה דאז הדברים מוכיחים שלכך נוהג שלא תקבלם היא בעצמה כי היכי דלא תיהוי הסבלונות חשש שהן עצמן קידושין גם ליכא למיחש שמא קדשה כבר דאם כן למה לא קבלה בעצמה הסבלונות אמנם בת"ה סי' ר"ז כתב דאפילו בכה"ג איכא למיחש לקדושין ועוד האריך בדין סבלונות וע"ש שמאריך בחילוקים ע"כ בשורש קע"א דבמקום שנוהגים לקדש תחת החופה ולברך ברכת האירוסין אין לחוש לסבלונות דא"כ קידש ע"י שליח ואסור לחזור ולקדש וכ"מ בריב"ש סי' תע"ט ועוד כתב שם דאם שולח סבלונות בשבת אין לחוש דאסור לקדש בשבת כתב מהרא"י בפסקים סי' רנ"ו דאפילו היכא דחיישינן לסבלונות היינו היכא דידעינן בשליחות הסבלונות אבל קלא דסבלונות פשיטא דאין להחמיר כולי האי עכ"ל: