וכתב מהרי"ק בשורש ל' דאפי' נתרצה האב לא הוי קדושין אלא משעת שמיעה ואילך וכדברי הרמ"ה וכתב דה"ה אם לא נתרצה האב אלא שתק וגדלה הבת ונתרצית הוי קידושין ואפי' לא ידענא שנתרצית בפירוש אלא שתקה משגדלה ולא מחתה גדלה קדושיה עמה וצריכה גט וכן אם הלך אביה למדינת הים וקדשה אחיה ואמה וגדלה צריכה גט לכ"ע וע"ש שהאריך בזו וכ"כ מהרי"ו וע"ל סי' מ"ג שכן כתב הטור. ובתשובת הרשב"א סימן אלף רי"ט משמע דלא אמרינן שגדלה קדושיה עמה אא"כ בעל לאחר שגדלה וע"ל סי' ל"א ולקמן בסימן זה כתבתי עוד מזה ומשמע במרדכי פ' האיש מקדש הא דמהני רצוי האב היינו דאמרה כן לשליחותיה של האב כוונתי אבל אם אמרה בהדיא שלעבור על רצונו של האב כוונה להפקיע עצמה ממנו אע"פ שנתרצה אח"כ לאו כלום הוא עכ"ל. והר"ן פ"ב דקדושין ע"ב דף תרמ"א דיש להחמיר ולאוסרה עליו ואין כן דעת הרא"ש ואף הר"ן לא קאמר אלא כ"ז שהאב חי אבל כשמת אין לאוסרה: