כתב הרמב"ם ספר שופטים הלכות אבל פי"ד מצות עשה מדבריהם ללוות אורחים ואמרו חכמים כל מי שאינו מלווה כאילו שופך דמים וכופין ללווה כדרך שכופין לצדקה וב"ד המתקנים שלוחין ללות אדם העובר ממקום למקום אם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכו דמים אפי' המלווה חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה וכמה שיעור לויה שיתחייב אדם בה הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר והאיש לחבירו עד תחום שבת ותלמיד לרבו עד פרסה ואם היה רבו מובהק עד ג' פרסאות עכ"ל והוא בגמרא פ"ק דברכות ופרק הרואה ובילקוט מהרר"ש מצאתי האידנא אין נוהגין ללוות תלמיד לרבו עד פרסה משום דבזמן הזה מוחלין על כבודם ויש לילך עמו או עם חבירו עד לפני שער העיר או לכל הפחות ד"א עכ"ל וכתב הרמב"ם עוד גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור כגון ביקור חולים וניחום אבלים והוצאת המת והכנסת כלה והלוויית אורחים אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה לאחיך בתורה ובמצוות ושכר הלוויית אורחים מרובה מן הכל והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ע"ה ודרך החסר שנהג בה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה שנאמר וירא שלשה אנשים וירץ לקראתם ולוויתם יותר מהכנסתן עכ"ל וכן הוא במדרש פרשת וירא אליו א"ס: