צעירים עד מאה ועשרים
ב־27 במארס 2012 נערך בארמון באקינגהם טקס עתיק לציון מלאת שישים שנה לעליית המלכה אליזבת השנייה לכס המלכות. נציגי גופים שונים נשאו הצהרות נאמנות למלכה והודו לה על שירותה לאומה. אחד הגופים הללו היה ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה. נשיא הוועד באותם ימים, ויוויאן ויינמן, כלל בנאומו את הברכה היהודית המסורתית לאירועים כגון אלו: הוא איחל לה ״עד מאה ועשרים״.
המלכה נראתה משועשעת ונשאה עיניים תוהות לבעלה הנסיך פיליפ. אף לא אחד מהם הכיר את הביטוי. לאחר מכן שאל אותנו הנסיך למה הכוונה, והסברנו. מאה ועשרים שנה הן אורכם המרבי של חיי אדם: ״וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה״ (בראשית ו, ג). מספר שנים זה נקשר במיוחד עם משה רבנו: ״וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה״ (דברים לד, ז). לצד אברהם אבינו, שהיה שונה ממנו מאוד באישיותו ובנסיבות חייו, משה הוא מופת להזדקנות נכונה. בימינו, עם העלייה בתוחלת החיים, ההזדקנות היא סוגיה מרכזית ומאתגרת בחיי רבים מאיתנו. איך מזדקנים ובכל זאת נשארים צעירים?
המחקר הממושך ביותר בנושא זה הוא מחקר גראנט, שהתחיל בשנת 1938 ועוקב אחר חייהם של 268 סטודנטים באוניברסיטת הארוורד זה כמעט שמונים שנה. מחקר זה מנסה לגלות אילו מאפיינים – מסוג האישיות, דרך מנת המשכל ועד ענייני בריאות, אורחות חיים ויחסים בין־אישיים – תורמים לשגשוגו של האדם. במשך יותר משלושים שנה ניהל את המיזם ג׳ורג׳ ויילאנט, שגם כתב על הנושא המרתק את ספריו ליהנות מהזקנה וניצחונותיו של הניסיון.1ג׳ורג׳ וויילאנט, ליהנות מהזקנה, עברית: יעל זיסקינד־קלר, תל אביב: מטר, 2003; George Vaillant, Triumphs of Experience, Cambridge: Harvard University Press, 2012.
ויילאנט זיהה ממדים רבים של הזדקנות מוצלחת, ושניים מהם נוגעים במיוחד למשה. לראשון הוא קורא "גנרטיביות",2מקור המונח בתיאוריית שלבי ההתפתחות של אריק אריקסון, שעל פיה בשלב השביעי של החיים, שלב הבגרות, האדם נמצא בקונפליקט בין גנרטיביות, או ״פוריות״, לבין קיפאון. כלומר טיפול בדור הבא. כדי להסבירו הוא מצטט את הגדרתו של מומחה המנהיגות ג׳ון קוֹטר: ״התמסרות לצורות חיים ולעבודה שיישארו גם לאחר מותנו״. בגיל העמידה ואחריו, משביססנו קריירה, מוניטין ומערכות יחסים, אנו יכולים לקפוא על שמרינו – או להחליט שהגיע הזמן לתת: לקהילה, לחברה ולדור הבא. הגנרטיביות מתבטאת אצל רבים באימוץ פעילויות חדשות, בייחוד פעילויות התנדבות, ובטיפוח כישורים חדשים. סימניה הם הפתיחות והאכפתיות.
הממד הנוסף הקשור במשה הוא מה שוויילאנט מכנה "שמירת המשמעות". כוונתו לחוכמה שבאה עם הגיל, אותה חוכמת חיים שחברות מסורתיות נוטות להוקיר יותר מחברות מודרניות ופוסט־מודרניות. ״שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ״ (דברים לב, ז); ״בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה״ (איוב יב, יב). להיות שומר משמעות משמעוֹ להנחיל לעתיד את ערכי העבר. עם הגיל באות התבוננות ויכולת ניתוק המאפשרות לנו לעמוד במקומנו בלי להיסחף אחר מצב הרוח של הרגע, האופנה החולפת או שיגעונו של ההמון. חוכמה זו נדרשת לנו תמיד, ועל אחת כמה וכמה בעידן הקצב המהיר שלנו, המזמן לעתים הצלחות אדירות לאנשים שעודם צעירים. אם תתבוננו בקריירות של גיבורי־העל של עידן ההיי־טק, כגון ביל גייטס, לארי פייג׳, סרגיי ברין ומארק צוקרברג, תגלו שבנקודה מסוימת פנו כולם אל חונכים בוגרים שעזרו להם לנווט באשדיו הקוצפים של נהר ההצלחה. ״עשה לך רב״ היא עדיין עצה מצוינת.3משנה, אבות א, ו, טז.
מאלף לראות בספר דברים, האמור כולו בחודש האחרון בחיי משה, כיצד המנהיג הבא בימים אך הסוער בזקנתו כבנעוריו ניגש אל צמד המשימות הללו, הגנרטיביות ושמירת המשמעות.
קל היה בוודאי למשה לפרוש בערוב ימיו לקרן זווית של זיכרונות, להתרפק על הישגיו ועל קורות חייו יוצאי הדופן, על היותו האיש שאלוהי ישראל בחר בו להוציא את עמו מבית עבדים ולהובילו אל ארץ ההבטחה. לחלופין, משה עשוי היה להתבוסס ברגשי תבוסה, בייחוד על שום שלא יזכה להיכנס לארץ שבמשך ארבעים שנה הוביל אליה את עמו. כולנו פגשנו אנשים אכולי תסכול על שלא קיבלו את ההכרה שהיו ראויים לה, או לא השיגו את מה שחלמו עליו כל ימי חייהם.
משה לא פנה לא לכאן ולא לכאן. במקום זאת הקדיש את ימיו האחרונים לדור הבא, ואימץ תפקיד חדש. לא עוד משה המשחרר, לא עוד משה נותן החוק: משה נטל עכשיו את המשימה שבגינהּ שגור עד היום בפינו כינויו ״משה רבנו״. זה היה אפוא, מכמה בחינות, הגדול בהישגיו.
הוא סיפר לבני ישראל הצעירים מי הם, מאין באו ולאן הם הולכים. הוא נתן להם חוקים, ועשה זאת בדרך חדשה. הפעם הדגש ניתן לא במפגש עם האלוהות, כמו בספר ויקרא, ולא בקרבנות כמו בספר במדבר, אלא בהקשרן החברתי של המצוות. משה דיבר על צדק ועל דאגה לאביון, על התחשבות בשכיר ועל אהבת הגר. הוא הציג את יסודות אמונת ישראל באופן שיטתי יותר מכל ספר אחר בתנ״ך. הוא סיפר להם על אהבת ה׳ לאבותיהם והפציר בהם להשיב אהבה על אהבה, בכל נפשם ובכל מאודם ובכל לבבם. הוא חידש את הברית, והזכיר לעם את הברכות שייפלו בחלקו אם ישמור אמונים לה׳ ואת הקללות שיבואו על ראשו אם לא יעשה כן. הוא לימד אותם את שירת האזינו הגדולה, ועל ערש דווי בירך את שבטי ישראל. הוא הדגים להם גנרטיביות מהי, בהנחילו מורשת שתחיה גם אחרי מותו.
יש אנשים המגיעים לשיאם בצעירותם. פליקס מנדלסון כתב את השמינייה שלו כשהיה בן 16, ואת המוזיקה לחלום ליל קיץ כעבור שנה; אלו הן היצירות המוזיקליות הטובות ביותר שנכתבו אי־פעם בידי אדם צעיר כל כך. אורסון ולס יצר את הסרט האזרח קיין וחולל תפנית בתולדות הקולנוע בעודו בן 26, וזאת לאחר שכבר קנה לו מוניטין בתיאטרון וברדיו.
אבל יש רבים אחרים המשביחים והולכים עם השנים שהם צוברים. מוצרט ובטהובן היו שניהם ילדי פלא, ובכל זאת את מיטב יצירותיהם כתבו בשנות חייהם האחרונות. קלוד מונה צייר בגנוֹ שבזִ׳יברני את ברֵכות שושני המים שטופות האור שלו בעשור התשיעי לחייו. ורדי חיבר את האופרה פלסטף כשהיה בן 85. בנג׳מין פרנקלין המציא את העדשות הבי־פוקליות בגיל 78. האדריכל פרנק לויד רייט עיצב את מוזיאון גוגנהיים בניו יורק בגיל המופלג 92. מיכלאנג׳לו, טיציאן, מאטיס ופיקאסו – כולם נותרו יצירתיים בעשור התשיעי לחייהם. ג׳ודית קֶר, שהגיעה לבריטניה כשהיטלר עלה לשלטון ב־1933, וכתבה שם את קלסיקת הילדים הטיגריס שבא לשתות תה, זכתה רק לאחרונה בפרס הספרותי הראשון שלה, והיא בת 93. בספרו מאסטרים זקנים וגאונים צעירים טוען דיוויד גֵלֶנסון כי החדשנים המושגיים מגיעים לשיאם בהיותם צעירים, ואילו החדשנים הנסיינים, אלה הלומדים בניסוי וטעייה, משתפרים עם הגיל.4David Galenson, Old Masters and Young Geniuses, Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2007.
האמת היא שזה מרגש: לראות את משה, בן מאה ועשרים כמעט, צופה פני עתיד ופני עבר, חולק את חוכמתו עם הצעירים, ומלמד אותנו שגם אם הגוף מזדקן הרוח יכולה להישאר צעירה עד מאה ועשרים. הסוד הוא לשמור על להט האידיאלים הישנים שלנו, לגמול טובה לחברה ולקהילה, להעתיר מניסיוננו על הבאים אחרינו ולעודד אותם להמשיך את מה שאנו לא השלמנו.