ענווה
יש בפרשה רגע אחד המקנה לנו מבט ייחודי על משה. כדי להבינו עלינו לזכור את ההקשר. זה עתה תבעו בני ישראל ממשה בשר. ״מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר! זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ!״ (במדבר יא, ד-ו). לא תשוקתם לבשָׂר מוחצת את לבו של משה, אלא הנוסטלגיה המזויפת שלהם, כפיות הטובה, הסירוב המתמשך להתבגר. הוא מתפלל למות:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה׳: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו?... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. (במדבר יא, יא-טו)
על התפתחות המשבר – אספת שבעים הזקנים, התנבאות אלדד ומידד, פרשת קברות התאווה – מסופר בהמשך הפרק. המשבר שוכֵך ובני ישראל נוסעים מקברות התאווה לחצרות. ואז מתעורר אתגר חדש:
וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ: ״הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה׳? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר?״ וַיִּשְׁמַע ה׳. (במדבר יב, א-ב)
לא נתעכב הפעם על תוכן תלונתם. עוצמתה של התקרית אינה במה שנאמר בה, אלא בזהותם של האומרים. הפעם אין זה ״העם״ או ״העדה״, ודאי לא הערב רב. אלה הם אחיו ואחותו של משה; האחות שהשגיחה עליו מרחוק ביַנקותו, כאשר צף על היאור בתיבת עצי גומא; האח שהיה מלווהו הנאמן בכמה מפגישותיו המסוכנות ביותר. דבר אֶחד הוא לספוג ביקורת מההמון, או מיריבים. אולם דבר אחֵר לגמרי הוא כאשר המתגרים בך הם יקיריך, עצמך ובשרך. זהו מצב המערער את הווייתך.
מהי תגובתו של משה? אין תגובה. הכתובים מבליטים זאת, ולא בכדי. לפעמים אדם אינו מגיב למה שאומרים עליו פשוט מפני שאינו יודע שאמרו. לפעמים הוא אינו מגיב כי לא אכפת לו. התורה רוצה שנדע שלא זה ולא זה הוא המקרה שלנו. שתיקתו של משה, מדגישה התורה, באה ממקום עמוק באישיותו: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (יב, ג). משה אינו מגיב, וה׳ הוא שמגיב בשמו.
הפסוק על ענוותנותו של משה מוזר הן בתוכנו הן במיקומו בסיפור. משה עניו? הנואם שפיו רושף אש ולהבה, האיש שלא ירא להתייצב לפני פרעה, שהוציא עם שלם מעבדות, שלא היסס להתווכח עם הקב״ה בכבודו ובעצמו, ששבר את לוחות העדות כשראה את עגל הזהב – האיש הזה עניו מכל האדם?
ומה מקומו של פסוק זה בסיפור מרים ואהרן? פסוק ב מסַפּר שהקב״ה שמע מה שדיברו על משה. פסוק ד מספר כיצד הקב״ה הגיב. פסוק ג שובר את הרצף הזה ונראה כקוטע את שטף הדברים. משום כך ראו חלק מתרגומי התורה לנכון לשים אותו בסוגריים.
אפשר להוסיף ולשאול: איך ייתכן שמשה מקבל בשלוות נפש את מה שנראה כבגידה מצד הקרובים לו ביותר, אם אך זה עתה הגיב בסערת נפש ובשאילת נפשו למות לדרישת העם לאכול בשר, אף שעם דרישות דומות כבר ידע להתמודד היטב בעבר?
השאלות עונות זו על זו. תואנותיו של העם הופנו כלפי הקב״ה (או הגורל, או הנסיבות) – ולא כלפי משה. לכן הוא הוטרד מהן. לעומת זאת, מרים ואהרן גלגלו את טענתם לפתחו של משה עצמו. זה היה עניין אישי. ועל כן הוא נשאר שלֵו. משה לא דאג לעצמו. אילו היה מוטרד ממה שאומרים עליו, לא היה מחזיק מעמד אפילו יום אחד כמנהיגו של העם הפלגני והתזזיתי הזה. מעצמו לא היה אכפת לו; וממה כן? – מהמשימה, מהקב״ה, מהחופש ומהאחריות. על כן היה עניו.
רבים חושבים שענווה פירושה הערכה עצמית נמוכה. אך זו אינה ענווה אמתית. הענווה היא הנחת העצמי בצד. עניו הוא מי שלעולם אינו חושב על עצמו, מפני שיש לו דברים חשובים יותר לחשוב עליהם. שמעתי פעם מישהו אומר על איש דת אחד: ״הוא לקח את אלוהים ברצינות כזו, שלא היה לו שום צורך לקחת ברצינות את עצמו״. זוהי הענווה האמורה בתורה.
משה דאג לאחרים. רק פעם אחת התפלל למען עצמו: כאשר שמע שלא ייכנס לארץ שלאורך ארבעים שנה הוביל אליה את בני עמו. ואפילו אז, הוא לא חשב על עצמו אלא על הארץ. ובעצם, לא על הארץ חשב, אלא על רצונו לראות את הבטחת ה׳ מתגשמת.
ענווה איננה ביזוי עצמי. היא איננה שום דבר עצמי. היא היכולת לעמוד בדומיית רוממות לנוכח האחרוּת – ה״אתה״ האלוהי, אחרותו של הזולת, הדר הבריאה, יפי העולם, כוחם של רעיונות גדולים, קריאתם של אידיאלים נעלים. הענווה היא שתיקת העצמי לנוכח מה שגדול ממנו.
איך שערכים משתנים! הענווה היא המידה הטובה היתומה של תקופתנו. צ׳רלס דיקנס הצליף בה בספרו דיוויד קופרפילד, כאשר שם בפיו החלקלק של הנוכל אוריה היפ את הפזמון החוזר ״אני הבנאדם הכי עניו בעולם״. אך תעודת הפטירה של הענווה הונפקה מאה שנים לאחר דיקנס, כאשר תרבות ההמונים הפכה את היחיד לאנונימי, וחיי הכרך המודרני פוררו את השכונות ואת הקהילות.
קהילה היא מקום של חברים. חברה אורבנית היא נוף של זרים. אולם בבני האדם המשיך לפעֵם הצורך בהכרה. וכך החלו לצמוח, עד כדי יצירת תרבות חדשה ממש, שלל דרכים להשמיע את ״האמירה שלנו״ בפני אנשים שאיננו מכירים אך אנו מקווים שאיכשהו יבחינו בנו. האמונות שלנו חדלו להיות עניין פרטי שבינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אלוהינו, ונעשו לסיסמאות ססגוניות המודפסות על חולצות הטריקו שלנו. התפתח רפרטואר שלם של דרכים להכריז על ייחודיותנו, מלוחיות זיהוי מעוצבות אישית לרכב, דרך לבוש בוטה וצעקני, ועד בגדי מעצבים שתווית היצרן תפורה עליהם דווקא מבחוץ. את התמורה הקיצונית שעברה התרבות אפשר להמחיש במעבר ההדרגתי של גיבוריה מ״דגול״ ל״נערץ״, מ״נערץ״ ל״מפורסם״, ומ״מפורסם״ ל״סלבריטאי״, כלומר מפורסם שכל פרסומו הוא בהיותו מפורסם. אמונת עתנו היא ״אם יש לך את זה, דאג שכולם ידעו״. לענווה לא נשאר מקום.
וזה עצוב. כי ענווה, ענווה אמתית, היא מן המאירות שבמידות. אין פירושה הפחתה בערך עצמך; פירושה הכרה בערכם של אחרים. היא מעידה על פתיחות לגדלותם של החיים ועל נכונות להיות מופתע ומרומָם מן הטוּב באשר יימצֵא.
על משמעותה של הענווה למדתי מאבי ז״ל. כשהיה בן חמש ברח עם משפחתו מהרדיפות האנטישמיות בפולין והגיע לאנגליה. המשפחה הייתה ענייה, והוא נאלץ לעזוב את בית הספר בעודו בן 14 כדי לעזור בפרנסתה. השכלתו הייתה ברובה פרי לימוד עצמי. ובכל זאת ידע לאהוב את המיטב שבכל תחום. הייתה לו תשוקה למוזיקה קלסית ולציור, וטעמו הספרותי היה קב ונקי, טוב בהרבה משלי.
הוא נטה להתלהבות. הייתה לו היכולת להעריץ, ובשֶלהּ הערצתיו. זהו לְשַד הענווה: היכולת להיות פתוח למה שגדול מאיתנו. ענווה כוזבת היא העמדת הפנים שאנו קטנים. ענוות אמת היא הידיעה שאנו עומדים לנוכח גדוּלה. משום כך היא סגולתם של נביאים, החשים נוכחות זו בחִיּוּת מְרַבּית.
בצעירותי, מוצף בשאלות אמוניות, נסעתי לארצות הברית, שכן שמעתי שיש בה רבנים דגולים. פגשתי רבים מהם, אך בכל מקום שמעתי את שמעו של הרבי מלובביץ׳, האדמו״ר הנערץ שברח בימי מלחמת העולם השנייה מאירופה הבוערת לארצות הברית, והצליח להפוך את חב״ד משארית פליטה מדולדלת לתנועה עולמית. כולם אמרו שהוא מן המנהיגים הכריזמטיים של יהדות זמננו. החלטתי לעשות כל מאמץ לפגוש אותו.
הצלחתי, והפתעתי הייתה רבה. הרב שלפניי לא היה אדם כריזמטי בשום מובן מקובל. שקט, מכונס, נחבא אל הכלים, אדם שאלמלא יראת הכבוד שהחסידים סביבו הפגינו כלפיו ספק אם הבריות היו מבחינים בו. אלא שהפגישה הזו שינתה את חיי. הוא היה דמות עטורת תהילת עולם, ואני הייתי סטודנט אלמוני שמקום מושבו חמשת אלפי קילומטרים משם – אבל הוא גרם לי להרגיש לידו האדם החשוב בעולם.
הוא שאל אותי על עצמי. הוא שם אוזניו כאפרכסת. הוא דרבן אותי להיעשות למנהיג, דבר שעד אז מעולם לא העליתי על דעתי. עד מהרה התברר לי שהוא מאמין בי יותר מכפי שאני מאמין בעצמי. כשיצאתי מהחדר דומה היה עליי שנוכחותי שלי היא שמילאה את החדר, והרבי נעדר ממנו. כזו היא ההקשבה, כאשר מחשיבים אותה למעשה דתי. אז ידעתי כי הגדולה נמדדת על פי מה שאנו מרכינים ראשנו למולו. לא היה פאר באורחותיו של הרבי, וגם לא צניעות כוזבת. הוא היה שלֵו, מכובד, מלכותי; איש של ענווה מרוממת האוסף אותך בזרועותיו ומלמד אותך לשאת את עיניך למעלה.
קשה להיות מנהיג. את זאת יודע כל מי שהתנסה בכך. טעויות הנסלחות לאחרים אינן נסלחות למנהיג. חִצֵּי הביקורת ישולחו גם במנהיג שהצדק איתו; ליתר דיוק, במיוחד במנהיג שהצדק איתו. אם המנהיג או המנהיגה אחראים, הם יחשבו על העתיד, ופירוש הדבר הוא שיפריעו את שלוות ההווה. וכל מי שמפריע את שלוות ההווה מעורר כעס ואפילו תחושת בגידה. דרכו של מנהיג לאתגר אנשים, ואנשים אינם אוהבים להתאתגר. דרכו של מנהיג להעלות שאלות לא נוחות, השאלות שאנו מעדיפים להתעלם מהן.
מנהיגים, ובעצם כל מי שהולך בעקבות הנביאים, נדרשים לתמרן בתהום שבין צורכי העם לבין רצונותיו. התורה ציידה אותנו בדימוי בלתי נשכח: יעקב הנאבק עם המלאך ומקבל ממנו לבסוף את השם ישראל, ״כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל״ (בראשית לב, כח). אין תמה שארבעה מנהיגים מקראיים – משה, אליהו, יונה וירמיהו – שואלים נפשם למות ולא להמשיך. אין תמה גם שהמנהיגים המודרניים שהעמידו אתגר מופלג בפני בני זמנם – אברהם לינקולן, מהאטמה גנדי, ג׳ון קנדי, מרטין לותר קינג, אנואר סאדאת ויצחק רבין – נרצחו.
איך מנהיגים שורדים? חלקם בעזרת ערמומיות ופיקחות; אחרים באמצעות דיכוי אכזרי של מתנגדיהם; ועוד אחרים – על ידי אמונה נחרצת בעצמם. לא אלה, לא אלה ולא אלה הם ענקי רוח. אף לא אחד מהם ראוי לשמש לנו מופת. מנהיגים אמתיים שורדים משום שהם מאמינים בָּעניין, לא בעצמם. התקפות אישיות אינן מערערות אותם באופן אישי. הם מבינים שהמסר שלהם קשה, שהם מבקשים מזולתם להשתנות ושינוי תמיד כואב.
אחדים מן המנהיגים במקרא הרגישו שאינם ראויים למשימה. הקשיבו לשלושה מהגדולים שבהם.
משה: ״מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה, וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?״ (שמות ג, יב); ״בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי״ (שמות ד, י).
ישעיהו: ״אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי! כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה׳ צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי״ (ישעיהו ו, ה).
האנשים הרהוטים ביותר בהיסטוריה היו המשוכנעים ביותר שאינם מסוגלים לדבֵּר. למשה, לישעיהו ולירמיהו לא חסרו לא ביטחון עצמי, לא הכרה בערך עצמם, ולא תחושת ייעוד אישי. אך אין זה העניין. הנקודה היא שהם ידעו יותר מאחרים כמה מפרכת היא המשימה שלפניהם. הם ידעו כמה מייסר הוא המאמץ לפקוח את עיניהם של אנשים אל המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהם רוצים שתהיה. הם ידעו כמה קשה לגרום לאנשים להשתנות. דווקא משום שהם חשבו על המשימה ולא על עצמם הם הכריזו על עצמם בלתי ראויים – אך דבר זה עצמו הוא שעשה אותם ראויים מכולם. מכאן ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״.
הענווה היא אפוא יותר מסתם מידה טובה. זהו אופן של תפיסת מציאות. זוהי שפה שבה ה״אני״ שלי שותק כדי שאשמע את קול ה״אתה״; שאשמע את הקריאה הבלתי נאמרת שמעֵבר לַדיבור האנושי, את לחש הרז האלוהי המפעם בהוויה, את קולה של האחרוּת הקורא לי לגאול את הבדידות במגע האהבה. הענווה היא הפותחת אותנו אל העולם.
הענווה גם אינה נדירה כפי שאנו חושבים. לא פעם ולא פעמיים, כאשר אדם נפטר וניהלתי את טקס הלוויה שלו או ביקרתי בבית האבלים, גיליתי שהמנוח ניהל חיי חסד ונדיבות שנסתרו אפילו מעיני בני משפחתו הקרובים. חלונות אלה שנזדמנו לי אל עולמות אנושיים פרטיים לימדו אותי שרוב רובם של מעשי הצדקה והחסד נעשים בצנעה, ואין עמם שאיפה להכרה ציבורית. זוהי הענווה; ורוח האדם מתגלָה בה בהדרהּ.
מידה טובה אמתית איננה נזקקת לפרסם את עצמה. לכן כה מעציב הוא שיווק האישיות האגרסיבי הנהוג כיום. הוא מעיד על בדידות, על בדידות מזהרת בעולם שפגו ממנו הנאמנות והאמון. הוא מעיד על אבדן אמונה – אבדנה של הידיעה, שֶיָקְרָה כל כך לבני דורות קודמים, כי מתחת לפני השטח של העולם הזה ישנה נוכחות המכירה אותנו, אוהבת אותנו ומשגיחה על מעשינו. כאשר בטחנו בידיעה זו, לא נזקקנו עוד לדבָר.
אך האומנם חשוב כל כך שהענווה יצאה מן האופנה? האמת היא שיופי מוסרי, ממש כמו מוזיקה, ירגֵש תמיד את אלה השומעים את מה שמאחורי מסך הרעש. מידות טובות עשויות לצאת מן האופנה, אך תוקפן לעולם אינו פג. דברים המבקשים תשומת לב לעצמם אף פעם אינם מעניינים לאורך זמן, וזו הסיבה שטווח הקשב שלנו מתקצר משנה לשנה. הענווה – היפוכו הקוטבי של הפרסום העצמי – דומה לשֶמש: האור נשאר גם לאחר שהיא עצמה שוקעת. אדם ששכינת ה׳ מפעמת בו יאיר לנו גם לאחר לכתו מעמנו. אנחנו מרגישים שאוּשַרנו, שגָדלנו. ולא לחינם. שכן פגשנו אדם שמתוך כך שלא לקח את עצמו ברצינות, לימד אותנו לקחת ברצינות עילאית את מה שאינו אנחנו.