בד"ה מאי קא משמע לן כו' דלענין רצופין ליכא למימר כדפי' עכ"ל הסוגיא דחוקה דמעיקרא נמי פריך ליה ממאי דנקט מ"ש וסמך אהך ברייתא דנדה דלא בעי רצופין והמתרץ לא חש ליה או דלא ידע הך ברייתא דנדה וקאמר דנקט במ"ש דבעי רצופין והשתא חזר להקשות לו מהך ברייתא דנדה וה"ל לאתויי הך ברייתא ולולי דברי התוס' הייתי אומר כיון דבבעל איירי ואפ"ה תלינן בדם בתולים מסברא לית לן למימר דבעינן רצופין וק"ל:
בד"ה מאי לאו דטריד כו' דעד מ"ש תולין בדם בתולים היכא דעבר ובעל עכ"ל ור"ל דמהאי טעמא לא קא משוינן לתנא כטועה ומיהו הא דד' לילות ליכא לאוקמי בכה"ג דתני ליה משום היכא דעבר ובעל ודו"ק:
בד"ה והני כו' אע"ג דפליגי תנאי בהדיא בהכי כו' כדי לאוקמא כשמואל כל מה שיכול עכ"ל יש לדקדק לפי זה מאי פריך אביי לקמן א"כ טורד למה דאימא ודאי למ"ד דבעיל בשבת באינו מתכוון לא הוה טריד והך ברייתא אתיא כמ"ד דאסור לבעול וטריד משום דלא בעיל כדקאמר אביי ויש ליישב דמשמע ליה דהך ברייתא דפטור מק"ש אתיא ככ"ע אפילו למאן דשרי לבעול בשבת באין מתכוין ולהכי פריך א"כ טורד למה ודו"ק:
בד"ה לא כהללו כו' פי' לפי שאינו בקי בשעת ק"ש דאפילו הבקיאין כו' יראים שלא יהיו בקיאין כו' עכ"ל הוצרכו לפרש כן דאי לשאינו בקי ממש קאמר אבל הבקיאין אינן טרודין ושרו לקרות ק"ש וא"כ ע"כ הברייתא דפוטר מק"ש במיעוט קמיירי דאינן בקיאין ומאי קא משני אהא דפריך יאמרו שאינו בקי אסור לבעול דרוב בקיאין הן ולא איירי בהו הא לענין ק"ש איירי בהו ולכך פירשו דשאינו בקי דקאמר הכא לענין ק"ש הוא דקודם מעשה יראים אבל בשעת מעשה בקיאין הן ושרי לבעול וק"ל:
בד"ה אלא מעתה כו' ואם יטה ויאמר שלא מצאתי כו' יכולה לומר עדיין בתולה אני כו' עכ"ל ואם לא יטה ותאמר בתולה אני אפשר לבודקה ע"פ חבית וק"ל:
בד"ה ואם להוציא כו' אלא לפי מאי דקים ליה לדם הוא צריך משני ליה בו' עכ"ל וכיון דלדם הוא צריך הו"ל מלאכה שצריכה לגופה לפר"י דלדם הוא צריך לראות בו אם היא בתולה ומהרש"ל כתב והוי פסיק רישא לענין חבורה מאחר שלדם הוא צריך עכ"ל והיינו לפירוש ר"ת דלדם הוא צריך שלא יתלכלך דה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא דהוי פסיק רישא ומכל מקום אינו דומה למפיס מורסא דשרי משום צערא והכא גבי מצוה אסור כמ"ש התוספות לעיל והיינו למאי דמסיק הכא דחבורי מיחבר ודו"ק: