בפרש"י בד"ה יאמרו ספק איסור כו' דאיכא רובא וחזקה כו' דר"מ חייש למיעוט כו' עכ"ל ר"ל למאי דמסיק יאמרו ספק איסור להתיר בהא דקאמר טעמיה דר"מ משום דרוב מעשיהן מקולקלין לא סגיא לן דאכתי אית למיחש למיעוטא דשמא יפה שחטו אלא דאית לן למימר דאיכא חזקה בהדי מיעוט דהשתא ה"ל המיעוט מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן ליה כמ"ש גם התוס' לעיל וק"ל:
תוס' בד"ה סמוך מיעוטא לחזקה כו' וי"ל דרוב תינוקות מטפחין לא הוי רוב גמור כו' עכ"ל לעיל לר"מ דקשיא להו מההוא דיבמות דלא הוה אלא פלגא ופלגא לכאורה נמי ה"מ לתרוצי דיהכא שאני דלא הוי רוב גמור וכ"כ התוס' בפ' י' יוחסין אבל בפ' כל היד כתבו התוס' כשיטתם דהכא ועיין בחידושינו שם במסכת נדה מה שכתבנו בזה ודו"ק:
בד"ה יאמרו ספק איסור להתיר וא"ת בפרק אין מעמידין כו' וא"כ מיעוטא דנשחטין כו' עכ"ל מהרש"ל מחק התחלת דבריהם וכתב נ"ל טעות ונתקשר הדיבור אתירוצא דלעיל דלא כו' עכ"ל ולא ידענא מי הביאו לזה דהא ודאי עיקר קושייתם כאן במקומו דמסיק יאמרו ספק איסור להתיר דלכך הוצרך למימר טעמיה דר"מ משום דרוב מעשיהן מקולקלין דהשתא ליכא לספק איסור להתיר דליכא למיחש למיעוטא לר"מ משום דהוה חזקה בהדי רובא והוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא כמ"ש גם רש"י כאן וכ"כ התוס' לעיל בד"ה מ"ט דר"מ הואיל כו' והשתא תקשי להו מההיא דפ' אין מעמידין כו' כיון דבכה"ג ליכא למיחש הכא למיעוטא אפי' לר"מ א"כ מאי קשיא אם אין רוב נשחטין הא ה"ל מיעוטא דנשחטין כו' והרי לך דכאן עיקר קושייתם מפ' אין מעמידין דמיירי נמי לענין איסורא ואין הקושיא נקשרת אדלעיל מיניה בדבור הסמוך שלא כתבו כן אלא לענין טומאה וזה ברור וק"ל:
בא"ד ומיהו איכא למפרך מאי איריא רוב אפי' פלגא ופלגא נמי עכ"ל בדפוסים חדשים מחקו כל זה מדברי התוס' ואפשר שזה המגיה הבין כיון דאיכא פלגא ופלגא אזלינן בתר ההוא פלגא דאיכא חזקה בהדיה וכ"כ התוס' לעיל ודאי דכן הוא לרבנן שכתבו התוס' כך דסמוך פלגא לחזקה וה"ל רובא לגבי אידך פלגא ולמיעוטא לא חיישינן אבל לר"מ דקיימא הכא דחיישינן למיעוט ה"נ הכא חיישינן לאידך פלגא דה"ל חד מיעוטא לגבי חזקה ופלגא כמ"ש לעיל וזה ברור לקיים כל נוסחות התוס' הישנות וק"ל:
בד"ה אסור לכו למשתי כו' וכן משמע בפ"ג דיומא דיבר כו' ואין הלכה כאותה ברייתא אלא כרב חסדא כו' עכ"ל אבל בתוס' בפ' ע"פ כתבו בלשון אחר ואין הלכה כאותן ברייתות כו' והנהו ברייתות וההיא דתוספתא אתו כר' יהודה עכ"ל ונראה לקיים דבריהם כאן דדוקא הך ברייתא דפ"ג דיומא דמיירי בדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן מדקתני בה צריך נטילת ידים לא אתיא כרב חסדא דלדידיה לקבעא קמא הדר אבל הך דתוספתא איכא לאוקמא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן דהוי בהו עקירת מקום היסח הדעת ובעי ברכה לכתחלה ודו"ק: