גמ' מנלן דכתיב וכל בהמה מפרסת גו' בהמה בבהמה לרבות את הולד כו' והיינו קרא דפ' ראה דבפרשת שמיני לא כתיב ברישא דקרא בהמה אבל רש"י פי' בפרשת שמיני בבהמה תיבה יתירא לדרשא להתיר את שליל כו' עכ"ל ואפשר לקיים פירושו לאידך שנויא דאכל מפרסת כו' דכתיב ברישא דקרא סמיך כפרש"י בשמעתין וק"ל:
בפרש"י בד"ה ותבעי לך ק"ק בירושלים כו' והחזירה והכניסוה לעזרה כו' עכ"ל הא ודאי ליכא לפרושי אפי' למ"ד אין לידה לאברים ובלא החזירה הכניסוה לעזרה דא"כ ע"כ אכתי תיבעי לך חומת עזרה מי מהניא להתיר ע"י חזרה כמו החזרה לרחם מיהו למ"ד יש לידה לאברים איכא לפרושי בלא החזירה הכניסוה לעזרה דאז לא מהניא לה חומת עזרה דהא חזרה לרחם נמי לא מהניא אליביה ואפשר דלהכי פירש והחזירה והכניסוה כו' דבלא חזרה לא שייך הכנסה לעזרה בשעת קישויה שהאבר שיצא עדיין הוא בחוץ וק"ל:
תוס' בד"ה דאתא אבן פקועה דכוותיה שיש בו איסור יוצא בחד אבר עכ"ל לשון דכוותיה ודאי דהכי משמע דההוא בן פקועה נמי יש בו איסור יוצא אבל קשה מי הכריח לתלמודא למימר הכי ונראה דס"ל לתלמודא דאי לא הוה באימיה נמי איסור יוצא ודאי דהוה שרי דזה וזה גורם כי האי ודאי מותר דהוי ממש כעין שיחלא בתרא דפרק אלו טרפות דמסיק דמותר משום דזוז"ג הוא ובהכי ניחא נמי אמאי לא מוקי תלמודא אבעיא דר' ירמיה למ"ד אין חוששין לזרע אב ואביו בהמה מעלייתא הוא ואימיה הוא דהויא בן פקועה באיסור יוצא והיינו משום דא"כ הוי שרי משום דזה וזה גורם הוא מותר ואע"ג דהזכר גורם ההיתר ואליביה אין חוששין לזרע האב מ"מ שרי כיון דחד צד איסור וחד צד היתר הוה ליה זה וזה גורם ושרי לכ"ע כמ"ש התוס' בהדיא שם בד"ה מכאן ואילך כו' ע"ש: