(ד) מכאן היה ר"י אומר נפל כו'. לשון מכילתא כאן כל הענין:
(ה) נפל ביתא חבל לכוותא. עיין מ"כ ובמפרשי המכילתא. ונראה לפרש שהוא נמשך למטה לקרא דאני ומקני בצמא (וכעין שפי' במפרש המכילתא בד"א) ומפני שדבר תימא הוא אחר שהזכירו מיתת עצמם הזכירו גם צער המקנה משאומר את הגדולה חוזר לומר הקטנה. לכן אומר כדרך הרואה כל ביתו נופל אין נמנע לומר גם כן חבל על כוותא על חלון הבית שנשבר ונפסד כן דרך המצטער להזכיר קטן וגדול יחד וכן הי"א שבהמתו הוא חייו בא ליישב זה:
(ו) לאמר מה אעשה לעם הזה. עוד מעט וסקלוני א"ל רבש"ע הודיעני כו' כצ"ל ועיין במכילתא שם. והא דהודיעני דרש מן לאמר וכדדרש בספרי פ' פנחס על ד' לאמר שכתובין במשה ועי' לקמן ר"פ ואתחנן:
(ז) לפני העם מהו עבור. רמ"א א"ל עבור על דבריהם הוי דומה כו' כצ"ל ועי' במכילתא:
(ח) מי שיש בו גאוה. במכילתא הלשון דגיישה ליה ימלל. והייתי סבור שצ"ל דרגש ליה ימלל כמו שהוא הלשון בב"ר בכ"מ ובספרי ס"פ האזינו. אבל כאן נראה שפירשו לשון גסות הרוח וגאוה:
(ט) כדי שידעו הכל שהוא של ברכה. עיין במכילתא שהמטה היה אחד מג' דברים שהיו ישראל מתרעמין עליהם שהם של פורענות והראה הקב"ה שהוא של ברכה ועיין לעיל פרשה ט' ומש"ש בס"ד:
(י) ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן כו'. דבריהם שנויים במכילתא משמיה דר"א ור"י. ובתנחומא פ' יתרו ס"ג ופרשת תצא מייתי לה משמיה דר"י ור"נ ורבנן בע"א קצת: