פירש"י ד"ה ידיעת בית רבו וכו' והוא ידע שהרגיש וכו'. כבר כתבתי לעיל שיטת רש"י דס"ל ידיעה בתרייתא לא צריך קרא ודרשינן מוהוא ידע דבעי נמי ידיעה בשעת מעשה שהרגיש שנגע בשרץ אלא ששכח עתה מה שלמד מרבו והשתא שייך שפיר ונעלם מכלל דידע שאותו דבר שידע מרבו נעלם עתה ממנו אבל התוס' לקמן י"ד ע"ב ד"ה או דילמא הקשו על זה הפי' אם כן מאי איצטרך לאוקמי בתינוק שנשבה לוקמי שיש לו עדיין ידיעת בית רבו רק שלא הרגיש בשעת מעשה והיינו דכ' תוס' הכא ד"ה ידיעת בית רבו וכו' פי' דנאדו מפירש"י וס"ל דלא בעינן שהרגיש מדלא אשכחן אוקמתא אלא בתינוק שנשבה ואם כן מצי איירי שעדיין יודע מה שלמד מרבו רק שלא הרגיש. אך לפ"ז מה שידע לא נעלם ממנו ומה שנעלם לא ידע מעולם לכן כתבו מה שכתבו ודוק ופשוט:
ובעיקר ק' תוס' נלע"ד דלא הוי מצי לשנויי הכי דאכתי תקשי והוא ידע למה לי דמונעלם לחוד נדע דאית ליה ידיעה עתה בנגיעת השרץ דאלו ידיעת בית רבו לחוד אין בה ויש בה היכי משכחת ליה וע"כ בעינן ידיעת ההרגש ואם כן והוא ידע למה לי וע"כ משני דהוי מוקי ליה בתינוק שנשבה לבין הנכרים ודוק:
ובזה אמרתי לישב פסק הרמב"ם ז"ל פי"א מהל' שגגות הלכה א' ב' דבעי ידיעה גמורה ומחייב נמי על העלם מקדש. וזהו תמוה לכאורה וכן הקשה לח"מ. עוד יש לדקדק דמפיק מונעלם בתרייתא ולא מייתא קרא קמא ונעלם והוא טמא. ואפשר דהיה קשה ליה קו' תוס' דלקמן רפ"ב דקתני מתני' נטמא וידע משמע ידיעה גמורה ומתני' אתיא כר' דסגי בידיעת בית רבו:
ויש לישב כך כמ"ש בספר קרבן אהרן על הספרא פ' ויקרא מדלא כתיב או הודע כמו שארי חטאת וכתי' והוא ידע משמע שהיה לו ידיעה כבר מקודם וס"ל לר' נהי דמונעלם לחוד לא משמע אלא ידיעת בית רבו שעל כן שייך שפיר בסוטה ובתורה ונעלם כמ"ש תוס' ד"ה ידיעת כו' מ"מ בטומאת מקדש בעי ידיעה גמורה מדכתיב נמי והוא ידע כמ"ש תוספות לעיל ד' ע"ב לר"ע דמתרי ונעלם דרש ידיעה גמורה ע"ש ה"נ לרב מונעלם והוא ידע תרתי דרשינן ידיעה גמורה והא דמסיק קסבר רבי ידיעת בית רבו היינו לתרץ קו' מסוטה ותורה ולכן מייתי הרמב"ם מקרא ונעלם והוא ידע:
אך אי קשיא לפי"ז מאי מקשה רב פפא מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו הא הכא בעי ידיעה גמורה ולפמ"ש לעיל לפרש"י א"ש נמי הא דעכ"פ והוא ידע למה לי ואין לומר דה"א דסגי בידיעת בית רבו ז"א דאם כן שעיר החיצון על מה מכפר דאין בה לא משכחת לה דלית ליה ידיעת בית רבו: והיותר נראה דלא בריר כולי האי דבעי ר' ידיעה גמורה ודרש והוא ידע כנ"ל או סגי ליה ה"נ בידיעת בית רבו וע"כ בעי לקמן רפ"ב ונעלם ממנו מקום מקדש מהו ע"ש והוא גופא מספקא ליה כנ"ל לכן פסק הרמב"ם דלאתויי קרבן לא מייתי עד דאית ליה ידיעה גמורה ובהלכה ב' מייתי נמי הנך איבעיות וע"ש בלח"מ הקצרתי ודו"ק:
א"נ ס"ל להרמב"ם דאביי הוא דס"ל דמהני ידיעת בית רבו משא"כ רבא ס"ל כנ"ל מדכתיב והוא ידע בעינן ידיעה גמורה כנ"ל ודו"ק:
תוס' ד"ה שתים שהן ד' וכו' ובד"ה ומאי שנא כו'. יש לישב קו' תוספות דצריך להבין הא אי הוה מוקמינן שבועות וידיעות מהן לחיוב ומהן לפטור הוי מצי אתיא ככ"ע והשתא דאיירי כולהו לחיובי משום דומיא דמראות נגעים לא אתיא ככ"ע וצריכין לדחוק דבשבועות נסיב לר' עקיבא וליה לא ס"ל הלא טוב היה להשמיט מראות נגעים ממשנתינו ואז מצי איירי מהן לחיוב ומהן לפטור ככ"ע. וצ"ל דאפ"ה לא חש להכי כדי לחשוב כמה מינים ב' שהן ד' איכא ולכן חשיב נמי מראות דהשתא איכא ד' גווני ב' שהן ד' שבועות וידיעות ושבת ומראות:
והא"ש דהש"ס מקשה דליתניה ב' גווני ב' שהן ד' בשבת בפנים ובחוץ ומהן לפטור וכה"ג איירי שבועות וידיעות וככ"ע ולשמוט ולא לתני מראות ומאי דמשמיט חדא מגווני דשבת ולא אתיא ככ"ע אדרבא ליתני ב' גווני בשבת ולשמיט מראות ואתיא מתני' ככ"ע ושפיר הקשה משא"כ לקמן מקשה שפיר אחדא גווני שבת דתניא במתני' אי מיירי מהן לפטור הא דומיא דמראות נגעים קתני:
ובזה מיושב נמי דרש"י לא סתר עצמו דודאי ב' שהן ד' בפנים הפי' הנכון הוא לעומד בפנים ב' הוצאה והכנסה לחיוב שהן ד' לפטור כפרש"י שם. אכן הכא דמקשה דלתני נמי הכא כי התם קשה הא בעינן דומיא דאינך דנהי נמי דלא לתני מראות ואיירי כולה מתני' מהן לחיוב מהן לפטור מ"מ לא הוי דומיא שהרי בכל המשנה השתים שוין הן לעולם שבועות שתים שוין הן להרע ולהטיב כל א' מפורש כמו חבירו וכן בידיעות הטומאה משא"כ בשבת אי השתים הן הוצאה והכנסה נהי דהכנסה מקרי מפורש טפי מאידך שהן ארבע שהרי באינך פטור ובהכנסה חייב מ"מ נגד הוצאה לא מקרי הכנסה מפורש וא"כ איכא חילוק בשתים גופא וזהו לא דומה לאידך דמשנתינו אלא ע"כ דהמקשן הקשה דלתני ב' שהן ד' בפנים הכנסת פנים ב' הכנסות דחיוב דהשתא חדא מפורש כמו אידך ואין לחלק ביניהם כלל:
ומיושב נמי קו' תוס' מלקמן דקאמר דיקא נמי דקא מפרש הכנסה לאלתר ולא דייק מדקתני פנים דהרי לפי דברינו גם רש"י מודה דפנים היינו העומד בפנים אלא דהמקשן הקשה דלתני ב' שהן ד' הכנסת פנים מטעם הנ"ל אבל פשטא דמתני' ודאי לא משמע הכי ואיך שייך לומר דיקא נמי ודוק: