תוס' ד"ה ונעלם כו' ועי' מהרש"א. הנה כבר הארכתי בחידושי למס' שבת ע"א ע"ב בישוב קו' מג"א סימן א' ססק"ט ע"ש ובאמת דברי תוס' בכאן תמוהים קצת דלכאורה פשיטא דאין לחלק בין העלם טומאה להעלם קדש ומקדש כשם שקיי"ל בשבת דמחייב על זדון שבת ושגגות מלאכות וכן בהיפוך וע"כ עיקור קושייתם מדאיצטרך קרא לרבי לרבות העלם מקדש ש"מ דהכא סברא חיצונה שלא לחייב העלם מקדש ולפע"ד לרש"י לק"מ כל קו' תוס' עי' לשון רש"י ה' ע"א ד"ה ידיעת בית רבי כו' והוא ידע שהרגיש כו' ולכאורה הלשון והוא ידע שהרגיש קשה קצת ומיותר הוא אבל דע שיטת רש"י ז"ל דקשה לי קצת לצייר ב' העלמות בידיעת בית רבי שלמד שהנכנס טמא למקדש חייב ואח"כ שכח בזה איך שייך לעשות מזה ב' אופנים ויש ליישב קצת אבל רש"י פי' במרווח דבעי נמי שידע עתה שנגע בשרץ ולא שם אל לבו לזכור מה שלמד שהנוגע בשרץ אל יכנס למקדש וכן פרש"י בהדיא לקמן רפ"ב וע"ש בתוס' ד"ה או דלמא כו' ובזה מיושב נמי מאי דנקט התם במתני' נטמא וידע אף ע"ג דסגי בידיעת בית רבו וכמו שהק' תוס' שם ולעיל ג' ע"ב סוף ד"ה אי כו' והא"ש דבעינן נמי ידיעה דהשתא שנגע בשרץ רק שלא שם על לב והוה שפיר ב' מיני ידיעות לטומאה שלא שם לבו מה גרמה לו נגיעת השרץ או שלא שם לבו כניסתו למקדש וזה יצא לו מונעלם מכלל דידע ידיעת בית רבו ועכשיו נעלם והוא ידע גם כן פי' שנעלם ידיעה קמייתא דבית רבו והוא ידע עכשיו שנגע בשרץ דאל"ה והוא ידע למה לי דלידיעה בתרייתא לא צריך קרא אלא ע"כ אתא להורות כנ"ל:
והשתא א"ש נמי דבעי לר' ב' ונעלם לרבות מקדש וקדש משום דהשתא ידיעת טומאה מילתא אחריתא היא מידיעת מקדש כנ"ל שמשים על לב משא"כ לר"ע דבעי ידיעה גמורה שפיר משכחת ליה ב' שהן ד' בפשיטות ואין לחלק בין העלם טומאה להעלם מקדש כדמצינו לענין שבת כנ"ל וע"כ צריך והוא טמא לומר ולמעט העלם הקדש ומתורצים כל קו' התוס'. אך מה שהקשו דבעינן או הודע בחטאת לידיעה קודם הפרשה ואם כן ה"נ דפשיטא להו דליכא למילף עולה ויורד משארי חטאות להחמיר עליו דלא מהני הפרשה קודם ידיעה משום דעולה ויורד קיל הואיל ואיתא בדלות וע"ש בכריתות. ולפע"ד לרש"י לק"מ דאיהו פי' בשבת שם דלהכי בעי ידיעה קודם הפרשה משום דספיקו איל ודאי נקבה והעליתי שם דס"ל לרש"י שם ע"א ריש ע"א דאף ע"ג [דידיעות] מחלוקת דוקא ידיעת החטא אבל בלא"ה כגון שקצר בשוגג אבל ידע שהוא שבת ואחר כך שכח שהוא שבת ונזכר איסור הקצירה בשבת אינה מחלקת לחטאות כיון שלא ידע שחטא ולפע"ד נפקא ליה מאו הודע אליו חטאתו דוקא ידיעת החטא בעי והשתא נילף עולה ויורד מק"ו משאר חטאת דליתא בדלות ולא מחלקי כ"א ידיעת החטא מכ"ש עולה ויורד אם כן והוא ידע למה לי ע"כ לידיעה קמייתא לר"ע ולר' אתיא כנ"ל ודוק ועי' מזה עוד לקמן אי"ה:
גמ' שבועות דלית ליה טעמא דנפשיה מנלן. יש להקשות מדוע לא הקשה מיד דע"כ ר' כר' ישמעאל ס"ל דהרי דרש כללי ופרטי בברייתא דמרצע. ונלפע"ד ליישב לפמ"ש הפר"ח ביו"ד סימן פ"ד אהרמב"ם שפסק כר"ע בשבועות ואנן קיי"ל כמאן דדרש כללי ופרטי וכה"ג הקשו תוס' לקמן כ"ה ע"א ד"ה רב כו' עוד דקדק הפר"ח שם ופי' כאן מה דאמר הש"ס לקמן כ"ו ע"א ר"ע ששימש נחום איש גם זו שהיה דורש כל התורה בריבויי ומיעוטי איהו נמי דרש מה צורך לכל זה הל"ל בקיצור ר"ע דרש ריבויי ומיעוטי:
ונלפע"ד בשים טעם במאי פליגי תנא דבי ר' ישמעאל ודאמרי במערבא בשני כללים הסמוכים כבר כתבתי מזה בחידושי למסכת חולין ס"פ אלו טריפות דאמרי במערבא ס"ל כתנא דבי רב דאית ליה בכל התורה כללא בתרא דוקא והשתא שפיר מצינן למימר הטל פרט ביניהם והא דסמכינהו רחמנא להנהי כללי משום דלהוי הכא כללא קמא דוקא דלא כדרך שארי כללי ופרטי משא"כ תנא דבי ר"י לטעמיה דאית ליה בכל מקום כללי קמא דוקא א"כ מאי שנא הנהו כללי דסמכינהו רחמנא ע"כ לרבויי ומיעוטי. ויש לישב בזה קו' תוספות לקמן ד"ה דתנא דבי ר"י וכו' דלהכי לא חשבינהו בהדי מדות שהתורה נדרשת בהן משום שכל הנהו מדות מקובלות מפי משה מסיני ולהכי לא חשיב יתוריה אכין וגמין ומוקדם ומאוחר וכדומה משום שהמציאוהו חכמים וה"נ הך דרבוי ומיעוט בשני כללים הסמוכים כנ"ל: והנה למ"ד כללא בתרא דוקא לא בעי אלא הדומה לפרט בצד א'. ועי' בחולין ס"ה ע"ב תוס' ד"ה וכי תימא וכו' ואם כן לפ"ז לא הוי צריך למימר דר"ע ס"ל ריבוי ומיעוטא אלא דכ"ע כללי ופרטי דרש אלא ר"י לטעמיה דכללי קמא דוקא ובעינן דומה בשני צדדים והיינו איתא בלאו והן ואיתא בלהבא. ור"ע ס"ל כללא בתרא דוקא ולא בעינן אלא חד צד והיינו איתא בלאו והן לאפוקי נשבע לקיים המצוה אבל להבא לא בעינן. עי' כל זה לקמן פ"ג ותבין. וצ"ל אה"נ הוי מצי למימר הכי אלא קושטא קאמר שהרי היה תלמידו של נחום איש גם זו שהיה דורש ריבויי ומיעוטי ומתורץ דקדוק הנ"ל לכן קאמר ר"ע שימש נחום איש גם זו דאל"ה לא היה מההכרח לומר דדרש ריבויי ומיעוטי. ומיושב נמי קו' תוס' כ"ה ע"א דלקמן דרב מצי שפיר סבר כר"ע אע"ג דדריש כללי ופרטי מ"מ ס"ל כתנא דבי רב דאיתא ליה כללי בתרא דוקא עי' בחולין. וממילא מתורץ נמי הרמב"ם לפי מה דקיי"ל כללי בתרא דוקא. והשתא מתורץ נמי מה שהתחלנו דלא הוי מצי הש"ס להקשות מברייתא דמרצע דיש לומר דס"ל כללא בתרא דוקא ושפיר ס"ל כר"ע אבל השתא דאמרינן דס"ל לר' שני כללים סמוכים דרשינן בריבוי ומיעוט אם כן ע"כ ס"ל כללא קמא דוקא דאי כללא בתרא דוקא היה לנו לומר דהטל פרט וכו' והא דסמכינהו רחמנא דלהוי הכא כללא קמא דוקא אלא ע"כ בכל מקום אית ליה כללא קמא דוקא א"כ ע"כ קשי' שבועות ודו"ק: