לימא דר"י תנאי הוא כו' פרש"י דרבה ודאי תנאי הוא והקשו בתוס' לימא בשמואל פליגי בדלא פירש מה שכנגד המשכון דכפירש דמי וכתב המהרש"א דהל"ל בקיצור דפליגי נמי במה שיתר על המשכון ולפע"ד לא רצו בזה דה"ל שמואל ממש כתנאי והל"ל הלכה כר"ע לכן כתבו דפליגי במה שכנגד המשכון ואשמועינן שמואל טובא דאמרינן סביר וקיבל. אמנם כבר כתבתי לעיל דאי פליגי במה שכנגד המשכון קם ליה ר' יהודה הנשיא דלקמן כר"א שמותי אם לא נאמר דפליגי ר' יהודה הנשיא ורשב"ג ביתר על המשכון הדר ה"ל שמואל כתנאי כמ"ש לעיל ודו"ק:
לא בשומר אבידה דכ"ע אית להו דר"י יש לדקדק דהל"ל במשכון כ"ע אית ליה דר"י והכא בצריך למשכון פליגי. ולולי דברי כל המפורשים הייתי מפרש דבשומר אבידה איתא לדרב יוסף דוקא ולא במשכון כלל משום דמצות ההלואה אזדא ליה משעת נתינת מעות ומה ששוטחה ומנערה בכל יום לטובתו עביד כיון שאם יפסיד שוב אין לו בטחון מוספק על ממונו נהי דיהיה ש"ח ולא יפסיד חובו מ"מ אין לו ממה לגבות ואי נמי יש לו ממה לגבות מ"מ צריך דינא ודיינא וע"כ שוטחה ומנערה לצרכו והנאתו והכא בשצריך למשכון ומשתמש בו כדי לפחות חובו וזהו מצוה יתירה ור"ע סבר דנעשה בו ש"ש ור"א ס"ל דנהי דמצוה הוא מ"מ לא שיעבדו רחמנא בכך ואינו מחויב לעשות כן וס"ל כאידך לישנא דפרק הכונס. ובהכי ניחא מה שהקשה בתוס' לוקמי מתני' דפרק האומנין כר"א ובאין צריך למשכון והשתא לפי הפי' הלז לכ"ע ש"ח הוה. וגם פי' ר"ח יש לישב בזה האופן דאין לו ממה לשלם כלל והוא צריך למשכון דאל"ה אין לו ממה לגבות ואם כן בכה"ג לא שיעבדיה רחמנא להלוות לעני כי יצטרך להיות שומר משכונו ולא צוה רחמנא כ"א בשיש לו קרקעות ומהני עדים או שטרות אבל לשמור משכון לא והאי דעביד הכי נהי דמצוה רבה עביד מ"מ לא שיעבדו רחמנא ובהא פליגי ודוק:
במלוה צריך למשכון קא מפלגי כו'. הקשה פ"י לימא ואב"א דכ"ע מלוה צריך למשכון לא הוה ש"ש ובדשמואל פליגי. ולפע"ד י"ל דא"כ הל"ל בסיפא דבאין צריך למשכון כ"ע מודים כמו שהקשה הרשב"א בשוין כמ"ש לעיל. אמנם לפמ"ש לעיל בסמוך דבאין צריך למשכון לכ"ע הוה ש"ח הדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ לית הלכתא כשמואל ודו"ק:
תנא קמא סבר כנגדו בספר שיטה מקובצת לב"מ בסוגיא דעירבון הקשה הלכתא אהלכתא דקיי"ל כת"ק לפי המסקנא דשכנגדו הוא דאינו משמט וקיי"ל נמי דעירבון כנגד כלו קונה. ולפע"ד לפמ"ש תוספות לעיל ד"ה מתני' בדפירש כו' בסוף הדיבור דלפיר"ח ההיא דעירבון בדפירש. אם כן איכא למימר רשב"ג מיירי בדלא פירש אינו משמט כנגדו והא דקאמר תנאי הוא ולא משני הא בדפירש הא בדלא פירש ז"א דמכ"ש אתאינן עלה כיון דאפילו בדלא פירש אמר רשב"ג אינו משמט כנגד כלו מכ"ש פירש. לכן מסיק דאיירי כנגדו ובדלא פירש ולק"מ א"ר יוחנן וכמו דכתיבנא לר"ח ה"נ איכא למימר לפרש"י בהיפוך ר' יוחנן בדלא פירש ות"ק דשמיטה בדפירש:
והנה הא דאין שביעית משמט המשכון מפיק ליה בפרק השולח מדר"י דבעל חוב קונה משכון ומקשו תוס' שם ובב"מ פרק האומנין דבשמעתין מסיק דלא איירי ר"י כ"א שלא בשעת הלואתו ומפני זה פסק הרמב"ן במלחמותיו דר"י קאי נמי בשעת הלואה ודחה סוגיא דהכא ובהכי הוה ניחא מה שפרש"י בפסחים בסוגיא דהרהינו אצלו דר"י לענין חיוב אונסין קאי והיינו משום דלמסקנא איירי בשעת הלואתו וקשה למאי צריך קרא תיפוק ליה דהוה שומר אבידה אלא ע"כ לחיוב אונסין (ומה שפרש"י בב"מ בשמעתין ג"כ חיוב אונסין כבר ישבנוה לעיל) אבל בלא"ה נמי יש לישב קו' תוס' הנ"ל לפי מה שהבינו תוס' בב"מ כוונת רש"י דבשוה נמי הוה לר"א זכרון דברים בעלמא והקשה התוס' אם כן תשמטנו שביעית כדמוכח הכא מר' יהודה הנשיא דכל דלזכרון נקטיה שביעית משמטתו ולא לשתמיט תנא בשום דוכתא דאית ליה הכי. ויש לישב דהטעם כתבו בספר שיטה מקובצת בשם הרשב"א משום דדעתו שהלוה יפדהו מידו ע"כ לא נקטי לגוביינא כ"א לזכרון בעלמא ואם כן כל זה כל זמן שלא תשמיטנו אבל כשיגיע שנת השבע ירא שלא תשמיטנו שביעית תופסו בחובו ואין לומר אז כבר עבר זמן הלואתו ומנין לו כח למשכנו לכן מייתי דר' יצחק דאף שלא בשעת הלואתו קונה משכון ומתורץ קו' תוס' וא"ל אם כן בפלגא נמי כשיגיע שביעית יתפסנו במקצת חובו ז"א לפי מה שכתבו המפורשים שם כיון [שאין] דרך לקח משכון בפחות ממה שיש לו עליו ע"כ על אמונתו הלוהו ולא נקט המשכון רק להזכירו שלא ישכח וכאלו התנה כן בתנאי שלא יתפוס בזה בשביל חובו כעין שאמרו אפי' אפותיקי לא הוה ודו"ק:
סליק פרק שבועת הדיינים. בעזרת דר במעונים:
אשא דעי לתמים דעים. יהיה עמנו בפרק כל הנשבעים: