גמ' אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור והרא"ש הביא גי' ספרדים שבועה שאוכל ואכל עפר פטור והרמב"ם בפרק ה' מהל' שבועות פסק שתיהם ויהיב טעמא בה"ה שלכן פטור כשנשבע שאוכל שהרי חשובים אצלו אכילה ואיהו אחשביה וממילא דבשלא אוכל ואכל עפר לא אחשביה שהרי ע"כ לא חשיב אצלו אכילה שהרי נשבע שלא יאכל. והר"ן יהיב טעמא אחרינא משום דבנשבע שאוכל דעתו לפטור עצמו במה שיזדמן לו כדי להפטר מחומר עונש השבועה משא"כ בשלא אוכל. ועי' בלח"מ שם. ולפע"ד נפקא מיניה לדינא בין הני שינויי' בנשבע שלא אוכל מחר אם אוכל היום ואכל היום עפר להרמב"ם איהו אחשבי' וחיילא שבועתו שלא יאכל למחר ולהר"ן מסתמא דעתו אם יאכל היום אכילה גמורה שלא להעמיס עליו חומר שבועה דלמחר וק"ל:
או דלמא כיון דלא מידי דאכלי אינשי הוא בכל שהוא תיקו. לפע"ד משמע קצת דאיבעייא דרבא הוא למ"ד בחולין צ"ט ע"ב דיש בגידין בנ"ט ולא מצינו אכילה בתורה בכה"ג דעפר אבל למאי דקיי"ל התם דאין בגידין בנ"ט ועץ הוא והתורה חייבה עליו ובהא נמי אכילה בכזית כמבואר להדיא התם במתני' צ"ו ע"א אם כן הה"נ בנשבע שלא אוכל עפר שהרי הא דאכילה בכזית בשבועה מאכילה דתורה ילפינן לה כמ"ש תוס' לעיל כ"א ע"ב ד"ה היכן כו':
א"נ יש לומר דאפי' למ"ד אין בגידין בנ"ט מ"מ הא קיי"ל דבשבועות ונדרים הלך אחר לשון ב"א ולא אחר לשון תורה והא דאזלינן אחר לשון תורה בשיעורא דכזית משום דלא ברירה לן בלשון ב"א אי שיעורא בכזית או לא לכך אזלינן בתר לשון תורה משא"כ במהות האכילה ידעינן דבלשון ב"א לאו אכילה הוא אע"ג דבתורה מצינו בעץ אכילה והיינו דמדקדק דלאו מידי דאכלי אינשי. ויש להאריך בזה בפסק הרמב"ם והבן ודו"ק:
תוס' ד"ה נזיר כו' ובד"ה אהתירא כו' לפע"ד דלהנך דס"ל דבשבועות ונדרים חצי שיעור מותר מן התורה לכ"ע יש לומר דה"ה בנזיר ומטעם המפורש משום דעל ידי דבורו מיתסר ולא מן התורה אם כן יש לומר דמשו"ה בעי דוקא בנזיר משום דשייך מהיתירא קא מתשבע דחצי שיעור היתר גמור הוא משא"כ בשארי איסורין ואפ"ה פשיט שפיר מטריפות ונבלה מדריש לקיש דס"ל בכל התורה חצי שיעור מותר נשמע לדידן בנזיר ודו"ק: ועיין בת"ח בישוב פסק הרמב"ם ונכון הוא מאוד:
והנה הר"ן הקשה אהנך פוסקים דהא טעמא משום דחזי לאיצטרופי הוא א"כ בשבועות ונדרים נמי ליתסר חצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי. ולפע"ד משם ראיה לדידהו דאלו נשבע על הככר ונאכל ע"י איש אחר ולא נשתייר כ"א חצי זית ע"כ יהיה היתר גמור בלי ספק דהשתא לא חזי תו לאיצטרופי דאף אי ישבע על ככר אחר אינו מצטרף עם זה ולא יתכן לאסור בחצאי זיתים כ"א בהאחרון וכזה לא שמענו מעולם וכן כשנשבע שלא יאכל היום ובסוף היום שא"א לאכול כ"א חצי זית יהיה מותר ובאמצע היום אסור כזה לא שמענו:
ובזה מיושב מה שהקשה הש"ך י"ד סימן רל"ח סקי"ב ע"ש והוא מבואר ופשוט כשנשבע על ככר שלא יאכלנה כלו נהי דס"ל להטור דחצי שיעור אסור בשבועות מ"מ אי הוה נשרף או נאכל קצת מהככר שוב שרי לאוכלו משום דתו לא חזי לאיצטרופי. אם כן מי מהני שבועה בתרייתא באופן הנ"ל ודו"ק:
גמ' אלא תפשוט דבעי רבא כו' לפע"ד דס"ל להש"ס מדפשיט נזיר בחרצן מנבלות וטריפות אף ע"ג דנזיר מפרש שלא יאכל חרצן משא"כ בנבלות וטריפות דמיירי דנשבע סתם שלא אוכל וע"כ פשיטא ליה להפשטן דמתני' לא מצי איירי בסתמא דא"כ תקשי רישא לסיפא דברישא קתני אכל אוכלין שאינן ראוין פטור וע"כ צריך לשנויי רישא בסתם וסיפא במפרש כדלקמן ע"ש היטב ואם כן ע"כ נבלה דומה ממש לעפר דאל"ה לק"מ רישא לסיפא ואם כן תפשוט דבעי רבא ועי' מ"ש לקמן אי"ה:
מתני' שלא אוכל ושלא אשתה כו' נראה דכל הני בבי צריכי דבשלא אוכל ואשתה אשמועינן דלא נימא אין שבועה חל על שבועה כקו' אביי לקמן ובפת חטין אשמועינן דלא נימא למיפטר נפשיה מאחרינייתא קאמר וביין שמן ודבש אשמועינן הא דמסרהב בו לאכול וק"ל:
שם קונם אשתי נהנית לי כו' הא דלא נקט שבועה שלא אכלתי והוא אכל נבילות כתבתי בקונטרס דבר טוב אשר לי משום דלא נחית תנא נפשיה בפלוגתא ולר' ישמעאל אינו מחייב על לשעבר. אבל מ"מ קשה דה"ל למינקט קונם אשתי נהנית לי אם אוכל היום ואח"כ אכל נבילות כו' ואולי בכה"ג אפי' באוכל עפר אשתו אסורה דאיהו אחשביה משא"כ בלשעבר אם אכלתי הרי דעתו לומר שלא אכל ואם כן אף ע"ג שאכל עפר לא אחשבי'. ועי' מ"ש לעיל בנפקותא שבין טעם הרמב"ם והר"ן ודו"ק:
תוס' ד"ה תא ונטעום מידי כו' ויש לומר שמא בלשונם הוו קרי לאכילה טעימה עכ"ל ובד"ה איבעית אימא כו' שאין הסברא פשוטה כל כך כו' הנה פשוט בלי ספק דסמכו אתי' דלעיל דודאי בנדרים הלך אחר לשון ב"א אך בלשון ב"א לא מצינו כ"א טעימה אבל לא אכילה לכן מייתי נמי מקרא דבתורה מצינו נמי שתי' בכלל אכילה ובלשון ב"א מצינו מיהת טעימה:
והנה היה אפשר לומר דאיצטרך קרא למ"ד בירושלמי בנדרים הלך אחר לשון תורה עי' משנה למלך. אלא שא"א לומר כן כיון דריש לקיש ע"כ ס"ל הלך אחר לשון ב"א קשה עליו קו' הש"ס ביומא דמייתי תוס' ד"ה והא כו' ובזה יובן למה העתיקו לשון הש"ס דהתם מבלי חידוש כלל והא"ש ודו"ק:
ולולי דברי התוס' הייתי אומר דאי לאו קרא נהי דאזלינן בתר לשון ב"א מ"מ היה מחייב ב' באכל ושתה דבדאורייתא מקרי ב' שמות וכמ"ש במהרש"א לקמן בלשון תוס' ד"ה מי איצטרך כו' לכן בעינן קרא דהשתא ה"ל משם אחד ואינו חייב אלא אחד:
ובזה מיושב דקדוק יתור לשון הש"ס ואב"א קרא שתי' בכלל אכילה והרא"ש לא גריס ליה באמת ועי' ת"ח ולפי הנ"ל שפיר גרסינן ליה דמסברא נהי דמחייב אשתי' דבלשון ב"א שתי' בכלל אכילה מ"מ לא הוה בכלל אכילה ממש להחשב ב' שמות אבל אי נפקא מקרא הוה בכלל אכילה ממש ודו"ק: