תוס' ד"ה לישנא דאיתקל ליה כו' וא"ת נשייליה כו'. הרא"ש בפירושו לנדרים כ' דהא גופו קמ"ל דלא מהימן לומר לישנא איתקל ליה. והב"ח ס"ס רל"ז הקשה עליו דאיהו גופא פסק לקמן דנאמן לומר בלבי היה לשבע על חטין ויצא שעורין מפי. ולפע"ד דהוקשה להרא"ש ז"ל קו' המהרש"א דלשמעינן מתני' דשבועות שבועה שאי אוכל והיישוב בזה לפי אוקימתא דאביי התם בנדרים דב' המשניות איירי במסרבין ומשנה דשבועות איירי דאמר אכילנא אכילנא ואחר כך נשבע ודנדרים איירי דאמר לא אכילנא ע"ש ויש לומר דרב אשי לא נאיד משינויי דאביי אלא מהא דאמר שאוכל פי' שלא אוכל דעל זה קשה לו בשלא אוכל נמי יש לפרש שאוכל ואין לדבר סוף כמבואר שם אבל מודה הוא דב' המשניות איירי במסרבין ומתני' דשבועות באומר אכילנא ותו נשבע ואם כן אין כאן שום חידוש באי אוכל דשייליניה ליה ואיהו מהימן לעולם משא"כ משנה דנדרים דאיירי באומר לא אכילנא ותו נשבע שאי אוכל ואשמועינן שתו לא מהימן לומר לישנא איתקל כיון דידים מוכיחות שהרי גם בתחלה אמר לא אכילנא ונהי דרב אשי פליג אאביי דמפרש שאוכל שלא אוכל מפני שאמר תחלה לא אכילנא וע"ז פליג רב אשי מ"מ כשאומר לא אכילנא אינו נאמר תו לומר לישנא איתקל ודו"ק:
בא"ד ובנדרים מפרש אמאי רב אשי לא אמר כאביי עכ"ל פי' כיון דרב אשי נמי מוקי ליה באומר שכחתי אם כן מ"ט לא מוקי ליה כאביי ובמסרבין לכן כ' דבנדרים משני ליה הש"ס שפיר דאע"ג דרב אשי נמי מוקי ליה באוקימתא מ"מ לא נראה לו אוקימתת אביי משום דבשלא אוכל נמי יש לפרש כרצון איש ואיש ואין לדבר סוף ע"ש:
והנה הרמב"ם פסק כאביי דלא כרב אשי שהוא בתרא ועי' בר"ן. וטעמא נלע"ד דס"ל לפי אוקימתא דהתם דמוקי אביי ב' מתני' במסרבין דמשמע דלעולם בעי הוכחה לפרש דבריו כמ"ש הר"ן והיינו משום דמתני' דהתם אתי' כר"מ כמ"ש תוס' בשמעתין דס"ל בכל התורה לא שמעינן הן מכלל לאו ואפ"ה בשבועות משום חומרא דידיה מחמיר טפי לדייק בלישניה א"כ ה"נ הדין נותן שלא לעמוד על דבריו כ"א בהוכחה גמורה. וע"ז מקשה רב אשי התם אם כן אין לדבר סוף ונאיד מהך אוקימתא אבל לרבנן דר"מ לא מצינו להו דמחמרי בשבועות טפי (ועוד אכתוב לקמן אי"ה דר"מ הוא דמחמיר בשבועות שלא מצינו במדבר ומביא קרבן כי מה שמצינו כן בקונמות משני הש"ס לקמן אין מעילה בקונמות וזהו ר"מ לשיטתו משא"כ אנן קיי"ל יש מעילה. וליכא חומרא בשבועות כלל) אם כן נהי דבעי הוכחה לפרש שאוכל כוונתו שלא יאכל אבל אם כוונתו שאוכל אין צריך הוכחה ותו לא קשה קושית רב אשי וגם הוא היה מודה לאביי ואע"ג דהכא לא גרסינן דמתני' דשבועות איירי במסרבין ואפ"ה נאיד רב אשי ומשני שינויי אחרינא ס"ל להרמב"ם סוגיא דהתם עיקר ולכן פסק כאביי לפי אוקימתא דהכא דס"ל בכה"ג גם רב אשי מודה. ויש להאריך בזה לפי הגי' ברייתא במסרבין דלא מקשה ממתני' דנדרים ולא איירי הכא אליבא דר"מ ויש לישב בזה שינוי לשון הב' סוגי' ודו"ק:
גמ' מבטא נמי הא כתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה. אין ספק שלפי זאת ההו"א היה מיתפס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וחייב בקרבן שהרי מבטא הוי מיתפס כדכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ועיקר קרבן שבועה בהאי קרא כתי' אלא במסקנא מבטא הוה שבועה גמורה ולא מיתפס לכן מספקא אי כמוציא שבועה או לאו. וזה מכוון בלשון מבטא שבועה גמורה ואיסור מיתפס בשבועה לכן יש להסתפק באיסורו של איסור דאלו הוה גם רק מיתפס בשבועה לא היה כאן מקום ספק וק"ל: