סוף המשנה ר"י אומר ונעלם ונעלם ב' פעמים כו' לכאורה ר"י היינו ת"ק דמתני' דמחייב על העלם מקדש וצ"ל ידיעה בתחילה איכא בינייהו ואם כן א"ש מה דפשיטא להש"ס לעיל ט' ע"א ולקמן סוף פירקין דלר' ישמעאל אין בה ויש בה בר קרבן הוא אף ע"ג דאפשר דס"ל כר' דסגי בידיעת בית רבו וכמו שהקשו תוספות שם והא"ש דאם כן ר' ישמעאל היינו ת"ק:
אך יש לומר נהי דר' ישמעאל לא סגי ליה בידיעת בית רבו דאם כן אין בה ויש בה לא משכחת ליה אלא בתינוק שנשבה וזהו דוחק מ"מ ס"ל דבעי ידיעה בתחלה שלמד בבית רבו דשרץ מטמא ובעינן נמי שידע שיעורא דכעדשה ואם כן משכחת אין בה שלא ידע שיעורא אבל מ"מ יודע דשרץ מטמא וכן גבי מקדש בעינן שיעור שהיי' וידיעה גמורה לא בעי והיינו עדיף מידיעת בית רבו וגריעי מידיעה גמורה. אלא שזהו דוחק איך אפשר לרמז בקרא שיעורא שהם רק הל"מ ואפשר היינו דקאמר סוף פירקין סד"א מקרא לית ליה מגמרא אית ליה היינו מהל"מ ודו"ק:
גמ' ולטעמיך תמני' הוויין. נלע"ד דרב פפא ה"ל להקשות אמתני' דריש מכילתין ב' שהן שש הויין וכמ"ש תוס' שם ד"ה ידיעת כו' אלא דשם יש לומר דלא מחייב אהעלם מקדש ואפ"ה משכחת לה ב' שהן ד' ב' ידיעות בתרייתא המפורשת בקרא והוא ידע וב' קמייתא דילפינן מיתורא ונעלם ונעלם הטל והוא ידע בין ב' ונעלם כדלעיל ד' סוף ע"א וריש ע"ב אבל הכא דמפרש להדיא טומאת קדש ומקדש שפיר קשה. אך לפ"ז מוכח ע"כ דלא אמרינן שם טומאה חד הוא דהרי משו"ה משכחת במתני' דריש מכילתין ב' שהן ד' משום טומאה לחוד והיינו דקאמר ולטעמיך דמקשית הכא ולא בריש מכילתין תמניא הויין. וצ"ל דרב פפא דמשני ליה שם טומאה חד הוא ס"ל דליכא לאקשויי' הכא והכא דבמתני' קמייתא בעי לאשכוחי ב' שהן ד' נקט שם טומאה בתרתי ובמתני' דהכא לק"מ תמניא איכא למידחי חד הוא. עי' מ"ש תוס' כזה לעיל ה' ע"א ד"ה אבות כו' ודוק:
פרש"י ד"ה ה"ג אמר רב פפא לעולם תמני' הויין כו' אין דרך הש"ס לומר כן ולא ישאל אחריו מאי בינייהו עכ"ל יש לדקדק דהל"ל בקיצור מאי בינייהו. ויש לומר דלכאורה יש לישב להנך דגרסי הכי דקמייתא מייתי לידי קרבן מאי אולמי דקמייתא מבתרייתא אדרבא בתרייתא עדיפי כמ"ש תוס' ד"ה ארבעים כו' וצ"ל לפמ"ש תוספות לעיל ט' ע"א ד"ה על כו' דדבר שיש בו ידיעה מעיקרא בקל יכול לזכור כו' ע"ש ואם כן ע"י הקמייתא נודע לו בבתרייתא וקמייתא עיקר וא"ש מיהו זה דוקא בידיעה גמורה אבל אי סגי בידיעת בית רבו בודאי לא שייך שגורם לו ידיעה בתרייתא והשתא לפי"ז שפיר הוה איכא בינייהו דללישנא קמא דקמייתא אתיא לידי קרבן ע"כ כנ"ל שגורמות הידיעה בתרייתא אם כן בעי ע"כ ידיעה גמורה משא"כ ללישנא בתרא סגי בידיעת בית רבו (כתבתי כל זה לפי פסק הרמב"ם ולפמ"ש לעיל דאפי' מאן דמחייב אהעלם קדש ומקדש מ"מ בעי ידיעה גמורה) ואיכא בינייהו טובא רק דהש"ס ה"ל לפרש מאי בינייהו ולא ה"ל למיסתם והיינו דמדקדק רש"י ולא ישאל אחריו מאי בינייהו ודוק:
ד"ה ליתנייהו בכל התורה כו' אפי' לא נודע לו על חתיכה זו מעולם כו' רצה בזה לפי פשטות הסוגיא מאן דמחייב אהעלם מקדש סגי ליה בידיעת בית רבו ולא אימעט רק תינוק שנשבה ואם כן איך קאמר ליתנייהו בכל התורה לכן פי' רש"י מ"מ אי לא נודע לו על חתיכה זו מעולם שהיא חלב מכיון שלמד דאיכא חלב בעולם והאוכלו חייב כרת מחייב והכא בעינן דוקא שידע ויכיר שרץ וצפרדע וק"ל:
אכן קשי' לי טובא למאן דסגי ליה בידיעת בית רבו מה צורך לכל הנהי דחוקים לימא דידיעות קמייתא דלא הויין ידיעה גמורה לא קחשיב ואפשר שמזה ראיה לפסק הרמב"ם דרב פפא שהקשה לעיל לאביי מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו ס"ל דבעי ידיעה גמורה:
ובזה מיושב נמי דמקשה רב פפא לאביי שית הויין והשיב ולטעמיך תמניא הויין ולבסוף משני רב פפא בעצמו וכל מקום דאיתא ולטעמיך אותו שאמר ולטעמיך הוא המשיב. ולפי הנ"ל י"ל דרב פפא הקשה לאביי שית הויין ואם כן אפי' לדבריך דסגי בידיעת בית רבו ואיכא למימר קמייתא לא קחשיב דלא הוה ידיעה גמורה אם כן נשתיירו רק תלת ואכתי לא מתירצי הקושיא וקאמר אביי ולטעמיך תמניא הויין ואם כן לדידי לק"מ דסגי בידיעת בית רבו וד' קמייתא לא קחשיב נשתיירו ד' אבל לדידך דבעי ידיעה גמורה קשה תמניא הויין ועל זה משני רב פפא דגם לדידיה לא קשה מידי אף ע"ג דקמייתא בעי ידיעה גמורה מ"מ לא אתיא לידי קרבן א"נ ליתנייהו בכל התורה וא"ש ודו"ק:
גמ' בעי ר' ירמיה כו'. הנה יש להבין ממ"נ אי קאי איבעיא דר' ירמיה אפילו למאן דבעי ידיעה גמורה (ולפמ"ש דאפי' מאן דמחייב אהעלם מקדש מ"מ אפשר דבעי ידיעה גמורה וכפסק הרמב"ם) ומספקא ליה אי ידיעה כזה מקרי ידיעה גמורה אם כן מדוע מסיק בש"ס לא צריכא אליבא דר' כו' ואמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה מאי צורך לכל זה ואי לא קאי איבעיא אלא דוקא למ"ד ידיעת בית רבו כו' אבל למאן דבעי ידיעה גמורה פשיטא דלא הוי ידיעה א"כ מאי צורך לומר דר"ע לא מחייב אהעלם מקדש תיפוק ליה דלר"ע בעי ידיעה גמורה. מיהו לפמ"ש לעיל דלרב פפא בעי ידיעה גמורה ואפ"ה בעי איבעייתו בלא ידע אי כעדשה מטמא כו' ואיכא למימר דאי הוה ס"ל ידיעת בית רבו לא הוה מיבעיא ליה כלל דפשיטא מקרי זה ידיעת בית רבו. ואיכא למימר נמי דאיבעיית ר' ירמיה היא בין למאן דבעי ידיעה גמורה בין למאן דסגי ליה בידיעת בית רבו לעולם מספקא אי מקרי זה ידיעה גמורה אי לא מיקרי אפי' ידיעת בית רבו ולכן לא הוה מצי הש"ס למדחי אי אליבא דר"ע הא בעי ידיעה גמורה דמ"מ איכא לספוקא דאפשר דאפילו ידיעה גמורה מיקרי כיון שידע שנגע ואסור לכנוס למקדש רק שקשה מדוע לא מבעיא ליה איבעיית רב פפא שידע מקום מקדש ונעלם ממנו שיעור שהיי' כדי השתחווי' כמו דמספקא לרב פפא בשיעור עדשה וצריכין לדחוק דאת"ל קאמר את"ל כשיודע מקום מקדש ונעלם ממנו שיעורא מקרי ידיעה מ"מ אי גם מקום מקדש נעלם ממנו מהו וזהו קצת דוחק דאם כן נפשטה איבעיית רב פפא דקיי"ל כל את"ל הילכתא היא לכן כדמסיק דאליבא דרב מיבעיא ליה קושטא קאמר דס"ל ידיעת בית רבו ולא צריכין לומר דאת"ל קאמר אלא משום דקאי למ"ד ידיעת בית רבו סגי ולדידיה ליכא לספוקי באיבעייא דרב פפא. אבל לעולם למ"ד ידיעה גמורה נמי מספקא באיבעיית ר' ירמיה:
ומיושב בזה פסק הרמב"ם פרק י"א מה' שגגות דפסק דבעי ידיעה גמורה ואפ"ה מייתי איבעיא דרב פפא ודר' ירמיה דבספק עולה ויורד קאי והלח"מ תפס עליו מסוגיתנו דקאמר דוקא כר' דס"ל ידיעת ב"ר ולפי הנ"ל א"ש ולק"מ ודו"ק: