הכא את אמר הלוקח מפריש כו', ר' יונה אמר איתפלגין ר"א ור"י חד אמר כאן בעושה בטהרה וכאן בעושה בטומאה, וחורנה אמר כאן במידה דקה כו', פי' הסוגיא הזאת עפ"מ שפסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מה' מעשר הי"ב) וז"ל ז"ל הנחתומים כו' אלא תרו"מ בלבד כדי שיפרשנה בטהרה עם החלה עכ"ל ז"ל, ודבריו צ"ב למה חלק תרו"מ מחלה הו"ל לשנות כאחד אך דעומק הענין הנפ"מ בין עושה בטהרה לעושה בטומאה הוא ע"פ הירושלמי במס' פסחים (פ"ג) ובמס' ביצה (פ"ק) דבדין הוא גם בעיסה טהורה שיפריש חלתה בסוף אלא תקנה תקנו בה שיפרישנה תחלה שלא תטמא את העיסה עיין שם דגרסינן בעיסה טמאה עסקינן שאינו מפריש חלתה אלא בסוף עיי"ש, ופי' דהא דתנינן משנותנת המים היא מגבהת חלתה היא תקנתא דרבנן בעיסה טהורה משום דכיון דנותן המים כעת בעת לישה הרי הוא מכשיר לקבל טומאה ע"כ חיישינן שמא תטמא העיסה ויהיה חלה טמאה ע"כ תקנו רבנן שתיכף כשנותן המים יגביה החלה כדי שתהא חלה טהורה, משא"כ בעיסה טמאה עומד על עיקר הד"ת שנאמר ראשית עריסותיכם בשעה שנעשה עיסה והנה בדין ראשית עריסותיכם לאו דמצוה להפריש מן העיסה ז"א אלא אף מן הפת ג"כ שפיר דמי ורק עריסותיכם היא כמו מירוח דמחייב הכרי כן נמי הגילגול עושה הטבל לחלה וכמו מירוח דעושה טבל להכרי הוא דקודם מירוח אוכל ארעי כמו כן בקודם הגילגול מותר לאכול ארעי ומכיון דנתגלגל נעשה טבל לחלה ומצות חלה להפריש בין בעיסה בין בפת הכל אחד ולא דמחויב להפריש מן העיסה דוקא ז"א דעיסה היא רק שטובלת לחלה, ולא דמי לפאה דמצות פאה להפריש מן הקמה ואם לא הפריש מן הקמה מפריש כי', ז"א דגבי פאה כתיב לא תכלה פאת שדך, משא"כ בחלה הוה העיסה כמו מירוח דטובל וכמו דבמירוח אין נפ"מ בין דגן לפת ובין יין קודם הבישול לאחר הבישול, כן נמי בחלה רק משום מצות זריזין מקדימין למצות והנה הכא בנחתום דהוי דמאי רק המע"ר ותרו"מ משא"כ חלה היא ודאי, דהא פשיטא דלא הופרש עדיין חלה דהא קודם הגילגול לא נתחייב בחלה, והמפריש חלתו קמח אינו חלה, ואיתא לקמן (בפ"ה) דאף בדמאי מחויב להקדים קודם חלה, ומעשר שני אחר כך משום דתרומת מעשר קדמה לגורן וכתוב בו ראשית כמו בחלה משא"כ מע"ש אע"פ שקדמה לגורן, הא לא כתיב בו ראשית כמו בחלה ע"כ בעושה עיסה מן הטבל מחויב להקדים תרו"מ ואח"כ חלה ואח"כ מע"ש עיי"ש, ועיין בפ"ה בפי' המשניות עיי"ש, והילכך בעיסה טהורה דמחויב להפריש משנותן המים וע"כ ע"כ חיוב הפרשת חלה על המוכר הנחתום ממילא מחויב להקדים תרו"מ, ע"כ מפריש תרו"מ תחלה משום החלה והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל מחויב להפריש אלא כפי תרו"מ כדי שיפרישנה בטהרה עם החלה, ר"ל כיון דעושה בטהרה ומחויב להפריש חלה ע"כ ממילא מפריש תרו"מ משום החלה כדי שלא יקדים חלה ויפרישנה בטהרה עם החלה, ומע"ש דא"צ להקדים לחלה ממיל' אינו מחויב הנחתום רק הלוקח מפריש משא"כ בעיסה טמאה, דעיקר המצוה להפריש בסוף, ואין נ"מ בין עיסה לפת ע"כ אינו מחויב המוכר אלא הלוקח מפריש, כיון דכל עיקר הפרשה הוא רק משום שיגבי' החלה מנתינת המים, ממילא בעיסה טמאה לא שייך כן ממילא הלוקח מפריש, וחד מ"ד מחלק בין מדה דקה לגסה, ופריך הגמרא למאן דאמר דמחלק מעיסה טהורה לטמאה דלפיכך המוכר מפריש משום דבעיסה טהורה צריך לתקן החלה תיכף בנתינת המים מחשש שלא תטמא, א"כ כמו כן יפריש גם המע"ש דהא מע"ש נמי צריך להיות בטהרה א"כ צריך נמי להגביה המע"ש בעת הכשר נתינת המים כדי שלא תטמא וע"כ פריך אם בעושה בטהרה יפריש על הכל, ומשני בדין היה שלא יפריש כלום דהחוב מוטל על הלוקח, אלא שאין מוסרין ודאי לע"ה, כן גי' הגר"א ז"ל בכ"י קדשו בהירושלמי שת"י, וכן בהגהות על הר"ש ז"ל וה"פ דאלא בחלה דחלה הוי ודאי ובודאי מוזהרין אנחנו לשומרו שלא יבוא לידי טומאה משא"כ בדמאי כדאיתא (בפ"ג במס' מע"ש) דאין מוסרין ודאי מכ"ש לע"ה מחשש שלא יטמא, אבל מע"ש של דמאי נותנין לע"ה, ואין אנו חוששין על חשש הטומאה, א"כ ממילא המע"ש הוא דמאי אין אנו חוששין מחשש טומאה, משא"כ חלה דהוי ודאי אנו חוששין, ומשום דלא נמצא בשום משנה החילוק דחשש טומאה בין דמאי לודאי, אלא במשנה הזאת (דפ"ג דמע"ש) שאין מוסרין ודאי לע"ה אלא דמאי ע"כ מביא המשנה הזאת דאין מוסרין אלא ודאי לע"ה, וע"כ קאמר בדין הוא שלא יפריש כלום אלא רק בחלה משום דהוי ודאי ומוזהרין רק על חשש טומאה דהא אין מוסרין אלא ודאי לע"ה ולא דמאי ע"כ ממילא מחויב להקדים תרו"מ משום חלה משא"כ במע"ש דהוי דמאי [ופי' זה הוא ברור לפי' הרמב"ם ז"ל ואפי' אי לא גרסינן תיבת אלא כגירסת הגר"א ז"ל אלא כגירסת התוס' ז"ל הכונה ג"כ כן דהא התוס' ז"ל נמי מפרשין דהכונה דוקא לעם הארץ] ופריך על דר"א דמשני כאן במדה דקה אם במדה דקה יפריש על הכל, וראיתי בירושלמי שת"י מכ"י הגר"א ז"ל כתוב בכת"י אחד מתלמידיו דאמר מורי הגאון נ"י שצ"ל הגירסא בכאן הא דר"י בשם ר"ש בן יהוצדק דבתר ה"ה בסוף פירקן ושייך לכאן עד סוף הפרק דעל הקושיא הזאת משני ר"י בשם ר"ש בן יהוצדק תנאי ב"ד הוא שיהא תרו"מ משל מוכר ומע"ש של לוקח [פי' דהא כל עיקר התקנה דבמידה דקה יפריש הלוקח ובמדה גסה יפריש המוכר הוא מתנאי ב"ד וכן הוא התנאי ב"ד דבמדה דקה דיפריש המוכר לא יפריש רק תרו"מ אבל מע"ש צריך הלוקח להפריש וע"ז פריך הגמרא מה אנן קיימין אם במדה דקה הואיל והמוכר משתכר המוכר מפריש כו'] וע"כ ניחא מתניתן דידן ופריך הגמרא היכי משכח"ל דממ"נ אם במדה דקה הכל על המוכר ואם במדה גסה הכל על הלוקח ואימתי משכח"ל התנאי ב"ד דיהא תרו"מ על המוכר ומע"ש על הלוקח ומשני בפירות מכנסו פי' דמוכר לו פירות מארצו ועדיין הם מחוברין ופשיטא דלא נתקנו עדיין ובזה הוי התנאי ב"ד דהא תרו"מ על המוכר ומע"ש על הלוקת ואימתי הדין דמדה דקה המוכר מפריש וגסה הלוקח מפריש הנ"מ במוכר דמאי משא"כ במוכר ודאי דעל דמאי התנאי ב"ד דתלי במדה דקה וגסה ובודאי התנאי ב"ד דתרו"מ על המוכר ומע"ש על הלוקח, ומסיק אפילו שלא במכנסו בידוע שלא נתקן. כן גי' תלמידי הגר"א ז"ל בירושלמי שת"י אעפ"כ תנאי ב"ד הוא שתהא תרו"מ של מוכר ומע"ש של לוקח ומיירי מתניתן בגוונא זה:
החנוני אין רשאי למכור דמאי חבריא בשם ר"א דר"מ היא דר"מ אמר לא כו' לסיטון בלבד התיב ר"י כו' הסיטונות ומוכרי תבואה הוי אית תורנין כו' דהא במתניתן גופי' קתני אף מוכרי תבואה דמי לסיטון א"כ לא אתיא מתניתן כר"מ והיכי קאמר ר"א דמתניתן ר"מ הוא אמר ר' יוסי לא על הדא אמר ר"א, כן גירסת תלמידי הגר"א ז"ל בירושלמי שת"י, אלא על הדא דתני בד"א בזמן שמוכר על חנותו כו' אבל אם היה מוכר בפלטר מעשר על הכל עלי' חבריא בשם ר"א דר"מ היא היידן ר"מ [ומה שבינתיים נמחק] כו' את שדרכו למדוד בגסה ומדדו בדקה טפלה גסה לדקה ותני ר"ח כן את שדרכו למדוד בגסה ומדדו בדקה טפילה גסה לדקה משום דאזלינן לבתר מה שהוא מוכר עכשיו ע"כ, וכן פלטר מדה דקה חנות מדה גסה טפילה היא גסה לדקה, פי' לפיכך הנחתום שהוא מוכר בחנותו דהוי מדה גסה הלוקח מפריש אבל מוכר בפעם הזה בפלטר דהוא מדה דקה אזלינן בתר השתא והוי טפל כל מה שהיה מוכר עד הנה במידה גסה ואזלינן בתר השתא, חבריא בשם ר"י מפני התינוקות, פי' הטעם דלמה במידה דקה המוכר מפריש, משום דבמדה דקה קונים התינוקות ע"כ יפריש המוכר דהא התינוקות לא יפרישו, ר"ל בשם ר"י טעמא אחרינא הוא מדה דקה הואיל והמוכר משתכר המוכר מפריש ומדה גסה דהלוקח משתכר הוא מפריש, א"ר זעירא חשבון שכר ביניהם [כן גירסת הגר"א ז"ל הא דר"ז דבסמוך כאן] מדד לו סאה לענין רביעין, פי' מכר לו סאה ביחד על מקח רביעין, דלחבריא אין כאן חשש דתינוקות, דהא מוכר לו סאה בבת אתת, אבל לר' לא הואיל ומשתכר המוכר, המוכר מפריש, וכן במכר לו רביעין לענין סאה, פי' דמכר לו רביעין על ענין מקח דסאה, דבזה יש חשש דתינוקות דלחבריא מפריש המוכר ולר' לא מפריש הלוקח וע"ז קאמר מתניתא מסייע לדין כו' ומתניתא מסייע לחבריא, ר"נ אמר את שהוא טפל לדקה כדקה פי' דמכר לו מעט מעט בדקה והנשאר מכר לו אכסרה בב"א כיון שהוא טפל לדקה ולא רצה להטריח למכור בדקה הרי הוא כדקה אע"פ שאינו משתכר בהנשאר שמכר בב"א אכסרה מ"מ הוי טפל לדקה משום חשש תינוקות דכיון דמוכר מעט מעט לתינוקות ימכור גם הנשאר להתינוקות מתניתא מסייע לר' לא תני ר"י בשריב"ב אמר מדד לו בדקה חייב אפילו לא מדד לו אלא סאה ורובע, פי' שמכר לו סאה בב"א ונשאר לו רובע, והרובע הוי מדה דקה, ומוכר הרובע בחשבון מדה דקה צריך לעשר את אותו הרובע, וכאן ליכא חשש דתינוקות דהא מוכר לו בצירוף סאה דאין התינוקות לוקחין מ"מ צריך לעשר משום דאזלינן. לבתר השכר: