גמ' זיקא כו' ואתי איהו דלינהו טפי. לכאורה הא אמר לקמן צ"א הגיע בו הרוק אבל בבגדו פטור. א"כ גם כאן הביוש שע"י דדלו בגדיו או הערימו הוי כמו על בגדו דפטור שביישו ע"י בגדיו. וצ"ל כיון שאדם ערום מבויש משא"כ כשמלובש חשיב זה הדלי' כמו ביישו במעשה בגופו שמה שנשאר ערום חשיב מעשה בגופו כנ"ל:
שם מ"ט דר"י גמר עיניך כו' מעדים זוממין מה התם סומין לא כו'. ופירש"י עדים א"א בסומין דאם לא ראה שקיטע ידו של חבירו היך יעיד. ותמוה א' כיון דא"א שיעיד מה שייך ללמוד מעדים כיון שלא העיד כלל. ב' ממ"נ לשמואל ור"ש ב"ב קכ"ח דהי' יודע עדות עד שלא נסתמא ונסתמא כשר א"כ אדרבא קאי לא תחוס עיניך דעדים זוממין גם אסומא בשעה שהעיד ונתחייב כן סומא שבייש. ולברייתא דמסיק שם בתיובתא דהי' יודע כו' ונסתמא פסול א"כ אין הטעם שכתב רש"י ז"ל דהא ראה העדות כדינו ומ"מ פסול. ועוד תמוה ק' תוס' דא"כ כל הפסולי עדות נמעט מבושת. והא וקצותה באשה כתיב כו' ותירוצם דחוק מאד כיון דעיניך אב"ד קאי מה ראיה דלענין ראיית הנדון קאי הג"ש. עוד תמוה מ"ש תוס' ד"ה וכן כיון דר"י פטרו מכל דינין שבתורה מה אר"י בושת ולמה ליה ג"ש דעיניך ומה שתירצו דלבסוף חזו בו ג"כ תמוה הא בברייתא זו עצמו תני ר"י אומר סומא אין לו בושת וכן הי' ר"י פוטרו מכל דינין שבתורה כו'. ולמה תני ליה בושת כנ"ל:
ונראה לע"ד דקרא דגלות בלא ראות ודאי דבשעה שהרג הי' סומא דבהכי מיירי קרא וכן חייבי מיתות ומלקות דיליף ג"כ בשעה שעבר הי' סומא כנ"ל. ומה דפוטרו מכל הדינין היינו אף שהי' פקח כשעבר ואח"כ נסתמא דהיינו בשעה שדנין אותו ג"כ פוטרו מקרא דושפטו בין המכה כו' דכשאינו במכה כו' אינו במשפטים וכיון שעכשיו סומא ואינו במכה וגה"ד אלו הי' עובר אינו במשפטים לשפוט אותו. אף למ"ד דל"א אישתני דיניה אישתני קטלא מ"מ פטור בנסתמא כנ"ל. אבל בעבר כשהי' סומא וכשדנין אותו נתפתח לא אימעט מהאי קרא דמשפטים דשפיר יכולין לשפטו עתה. רק בגלות וח"מ ומ' אימעוט מקרא דבלא ראות והיקש דרשע כו' אבל בושת כשבייש שהי' סומא ונתפתח הי' שפיר יכולין לחייבו דעתה פתח ויליף מג"ש דע"ז והיינו דלא תחוס עיניך קאי פרט לסומין היינו אף שהי' פתח כשהעיד דכשר ואח"כ נסתמא והוזם מ"מ פטור דאינו המשפטים והחיוב בקנס בשעת העמדה בדין וא"א לחייבו סומא. א"כ לא תחוס היינו סומין לא דלית ביה משום לא תחוס הנאמר בבושת וקצותה כו' לא תחוס דקאי על שעת החיוב דבושת ממון ונתחייב בשעה שבייש ג"כ סומין לא. דעל כשסומא בשעה שמחייבין אותו לא איצטריך קרא דאינו במשפטים כנ"ל. רק על שעת החיוב אף שנתפתח אח"כ כנ"ל. וא"ש הכל בעה"ש
וי"ל גם פירש"י דמשמע שם ב"ב הנ"ל דגם לשמואל ור"ש כשר דוקא בקרקע כו' או כו' דמצי מכוין אבל באותן עדיות שא"י לכוין כראוי גזה"כ לפוסלו דהא רשב"ם פי' קושית הש"ס שם רק דמזה הכלל מוכח דמיעט כו' ע"ש ולא מגופי' דברייתא דפקח בשעת ראי' וסומא בשעת הגדה למה יפסל הא ראה שפיר ובאותן שאינו יודע א"צ למיתני. וע"כ דבאותן עדיות שא"י לכוין פסלתו תורה כמו א"י חקירות ושייך גם בזה תוס' בכשרות. וכן משמע גיטין כ"ג דשני רש"י סומא לפי שא"י ממי נוטלו כו' ואביי דחי ט"ע דקלא. ולר"ש קשה ג"כ למה ליה למתני כיון שא"י. ולכך י"ל דר"ש לטעמי' שם ב"ב הנ"ל דבאותן דברים שא"י לכוין הטיב פסלתו תורה גם במה שמעיד שכן הוא. ולכך אף דיודע בט"ע דקלא מ"מ כיון שאינו בירור כמו ראיה פסלתו תורה. ולכך פירש"י בקטע ידו היך מעיד. ולכך פסול גם שהיה פתח ונסתמא בשעת הגדה ככל פסול דבעי תוס' בכשרו'. ושפיר יש ללמוד מעיניך דסומין לא כשהי' סומא בשעת עדות כו' דהוא שעת החיוב כמו בייש כנ"ל:
והנה פסול סומא כתב הרא"ש ז"ל מאי ראה כו' כמו' דממעט אלם מלא יגיד כו' ע"ש. וכן פירש"י ותוס' נדה נ'. וקשה דמלא יגיד שפיר אבל בראיה כ' ראה או ידע ויליף פרק שה"ע דמיירי בעדות ממון דמתקיים בראיה בלא ידיעה וידיעה בלי ראיה כגון הודעה ע"ש. וא"כ א"א למעט סומא מראה דהא ישנו בידיעה בלא ראיה דהכשירה תורה. וצ"ל דדריש סמוכים דכשישנו בראיה ישנו בידיעה ומנ"ל למדרש הכי מנפשינו. גם הרמב"ם ז"ל פ"י מה"ע כתב מאו ראה ותמה הכ"מ דלא נמצא דרשא זו ע"ש. ובאמת דע"כ שמואל ר"ש ור"פ לא כנ"ל. אך י"ל כנ"ל. והנה לר"י אפשר להיפך דעיקר הפסול סומא בהגדה דהוי עשאאי"ל דאינו במשפטים כנ"ל וממילא פסול בשעת ידיעה ג"כ דצריך שיהי' ראוי להגדה בשעת ראיה דמה"ט פסול תחלתו בפסול וס' בכשרות כנ"ל. אך א"כ אמאי מסיק בתיובתא שם דלמא ברייתא כר"י ולכך פסול בהגדה כנ"ל דאינו במשפטים והם קי"ל כרבנן. ואפשר דחשיב יכול להזימו אם יתפתח כמ"ש תוס' גבי ב"מ נדון בחמורה כנ"ל: