גמ' וה"נ בניזקין דיני' בעידית ואא"ל הב לי בינוני' כו' כדינך שקול וא"ל שקול כיוקרא דלקמי'. הנה תמוה ממ"נ אי חשוב זה שיווי גם עידית כדיני' יהי' מחוייב ליקח כיוקרא כו' ואי לא חשוב שיווי שא"ל אלא מקומו ושעתו א"כ ממ"נ או שאינו יכול לכופו ליתן בינונית דלא דיני' ואם ע"כ יתן לו יהי' מחויב ליתן כדהשתא. ואם יכול ליקח כמה שירצה א"צ לתלות ביוקרא דלקמי' ולהביא ממעשר עני כנ"ל. ועוד היך מישב הפסוקים ואין משמעות דמיירי באופן הנ"ל בזה יותר מזה הפסוק. גם למה השמיט הרי"ף ז"ל דעכ"פ הי' לו להביא מה דמסיק א"כ הורעת כח כמ"ש הרא"ש ע"ש. ונראה לע"ד בעזה"י. דהא חמץ בפסח דהקדש חשוב לי' פרק כ"ש דבר הגורם לממון וכממון דמי שאח"כ יהי' שוה ויכול להמתין למכרו חשיב עכשיו ממון. וכן הקרקעות דבניסן זול ותשרי יוקר וכ"ע נטרי כו' והיינו משום שאין עכשיו קונים כמ"ש תוס'. זה אינו מגרע השיווי עכשיו דאף דקי"ל אין כו' אלא שעתו כמו ששוה עכשיו היינו כיון שנמצא עתה למכור ולקנות בפחות אינו שוה כ"א כן. אבל מה דזל בשביל שאין הזמן עתה לקנות ואין לוקחים כ"א בניסן כו' ולכך כשירצה למכור בתשרי אין קונה כ"א בזול. זה לא מקרי שאינו שוה דהא אין נמצא לקנות עתה קרקע בשיווי הזול דכ"ע נטרי עד ניסן כו' וחשיב שפיר השיוי כמו אז. דגם קרקע של המזיק שקנה בשעה שקונים דהיינו בניסן ג"כ בתשרי אינו שוה כ"א פחות רק שלא ימכרנו אז וא"כ כל שיוי הקרקעות הם כמו בניסן שהזמן לקנות כנ"ל:
אמנם זה שפיר לענין הקרקע כשרוצה להחזיקה לעצמה. אבל אם דינו במעות רק משום דשוה כסף ככסף דהיינו דיכול למכור החפץ ויהי' לו מעות. ע"ז ודאי לא שייך הנ"ל דאף דשוה בניסן יותר מ"מ זמנו לשלם לו עתה בתשרי ועכשיו כשירצה למכרו שוה פחות א"כ בתורת תשלומין שוה כסף ככסף צריך ליתן לו כדהשתא כנ"ל:
והנה ס"ד עכשיו דאף דדיני' דניזק בעידית מיטב מ"מ כשרוצה בינונית צריך ליתן לו בע"כ. הוא משום דמצי אמר לדידי שוה לי ואצלי זה מיטב והוי ס"ד דהברירה ביד ניזק לבחור גם בעידית איזה קרקע שירצה כיון דכ' מיטב כנ"ל. אמנם לא שייך לדידי זה מיטב רק לענין כשרוצה להחזיק לעצמו שחפץ בזה יותר כמ"ש הרא"ש נגד הלוה והמזיק אבל לענין כשרוצה למכרו שיהי' כסף ודאי לא שייך לדידי בינונית מיטב כיון דלמכור קפיץ עליו זביני מה שעידית לכל העולם ובדבר שאין דרכו לא מצי אמר לדידי שוה כדאמר פ"ק דקדושין גבי סודרא בפדיון ה' סלעים דדוקא כשדרכו להתכבד ע"ש:
וא"כ מיושב הכל ב"ה דכשנוטל ניזק כדיני' בעידית א"י ליתן כיוקרא דלקמי' דהתורה אמרה מיטב משום דקפיץ עליו זביני שיהי' לו מעות להשלים הזיקו ולענין כשירצה למכרו צריך ליתן כשיוי דהשתא דאינו יכול למכור העידית ביותר בתשרי ולהמתין א"צ דזמנו עתה. ואי"ל החזיקם לעצמך דצריך ליתן מה שיכול למכור כנ"ל. אבל אם ירצה ניזק בינונית טפי פורתא. א"כ מה שרוצה לכופו ליתן לו בינונית רק משום לדידי שוה לי היינו שרוצה להחזיק לעצמו ולא למכרם והוא חפץ בבינוני' יותר והוי מיטב שוב יכול ליתנם לו כיוקרא דלקמי' דלענין כשיחזיקם לעצמו הוי שפיר שיוי כמו שיהי' בניסן דגם כל קרקעותיו דיש לניזק שקנאם השיוי שלהם עכשיו כן שאין קונה ומ"מ שוים כשויים בניסן כנ"ל. ואי רוצה למכור מוכרח ליקח עידית דלענין למכור לא שייך לדידי שוה כנ"ל. ומיושב שפיר רומי' דקרא. דמיטב כ' ישלם דהיינו בתורת תשלומין נזקו שיוכל לקנות לו דבר שהזיקו שצריך כסף רק ש"כ ככסף צריך ליתן מיטב דקפיץ זביני וגם כדהשתא. ושם כ' כסף ישיב לבעליו. היינו מה שבעליו חפץ להחזיק לעצמו מרבי אפילו סובין היינו זבורית כיון שרוצה בו ומ"מ כיון שהוא לעצמו מתורת לדידי שוה נותן כיוקרא דלקמיה כו'. וע"ז פריך א"כ הורעת כו' והתורה אמרה מיטב כו'. היינו כיון דלס"ד הנ"ל הברירה ביד ניזק א"כ שפיר מצי אמר לדידי שוה הבינונית כו' ומ"מ א"י ליתן כיוקרא דלקמי' כיון דתורה אמרה מיטב היינו מידי דקפץ עלה זביני. א"כ לענין שיקח כיוקרא דלקמיה אינו מיטב דא"א למכרו עתה בשיוי זו ושוב צריך ליתן הבינונית כדהשתא שיהי' קרוי מיטב אף דשוה אצלו כעדית כנ"ל. ומשני אלא בבע"ח דלא שייך הנ"ל ואף דאומר לדידי שוה כבינונית כנ"ל שיחזיק לעצמו יכול ליתן כיוקרא כו' ודחי דשייך נ"ד כנ"ל. וממילא י"ל דהרי"ף ז"ל סבר דלמסקנא דישיב אפי' סובין שהברירה ביד מזיק ליתן להמזיק מאיזה קרקע שירצה מעידית וכן בע"ח. ממילא א"צ ליתן כלל מן אחרים ואצ"ל כיוקרא דלקמי' רק כמו שירצה. ולכך לא הביא כלל כנ"ל:
עוד י"ל דכשמשלם כיוקרא דלקמי' חשוב תשלומי מעליא דהא ב"מ צ"ז ע"ב בהני כו' דתברי חביתא דחמרא ביומא דשוקא מזדבני בה' ושאר יומי בד' פסק הרי"ף ורמב"ם דמשלמי בשאר יומי ד' דהוי סגי לשלם לו חביתא דחמרא אף דשברו ביומא דשוקא דשוה ה' מ"מ אם ימתין ישוה ה' ע"ש ובסמ"ע ס' ד"ש. וע"כ דחשוב שיוי ואינו מגרע במה שלא נמצא עתה קונים. ואף החולקים י"ל משום דנמצא עתה ג"כ לקנות משא"כ כאן דכ"ע נטרי עד ניסן. ומ"מ ס"ד עכשיו דעידית כדיני' בעי למיתב לי' כדהשתא. דס"ל כיון דדינו במיטב והיינו מידי דקפיץ עליו זביני. וכשיתן לו כיוקרא דלקמיה לאו מיטב הוא כנ"ל דעכשיו לא מצי למזבין בשיוי זו כנ"ל. אבל אם רוצה בינונית דלאו כדיניה ע"כ הטעם כיון דהתורה אמרה לטובתו מיטב יכול לומר שמוחל זה הזכות של מיטב וממילא דיני' כשאר בע"ח ליקח בינונית. וא"כ שוב יהיב לי' כיוקרא דלקמיה כיון דמחל שא"צ ליתן לו מיטב שוב כיוקרא דלקמיה תשלומין נינהו כנ"ל רק דלאו מיטב כנ"ל. ודחי הגמ' א"כ הורעת כוחו כו' והתורה אמרה מיטב כו'. היינו שאין הטעם דמוחל זכות דמיטב רק כיון דכ' מיטב וזה אצלו מיטב צריך ליתן לו בינונית מטעם לדידי זה מיטב כו'. וא"כ שוב צריך ליתן לו כדהשתא שיהי' מיטב דקפיץ עליה כנ"ל. וא"כ הרי"ף ז"ל שפסק שם כרבא בהני שקולאי דבמשלמי חביתא דחמרא בשאר יומי סגי כשיוי ביומא דשוקא אף שגם כן דיני' במיטב דכולהו כאבות כו' א"כ ע"כ דזה מיטב הוא אף שא"י למכור עכשיו רק בד' משום דכשימתין כו'. א"כ לא הי' צריך להביא כאן דין הנ"ל דהא מצי יהיב כיוקרא דלקמי' גם בעידית. ולכך הביא רק ברייתא דמעשר עני כנ"ל. ור' אחא ב"י הקשה לאביי רק לפי סברתו דבעידית צריך ליתן כדהשתא א"כ גם בינונית משא"כ לדידן כנ"ל. ואפשר דלהפ' בשקולאי דיש חילוק בין תברי' ביומא דשוקא ע"ש. י"ל גם כאן כיון דקי"ל וביער בשדה אחר דשמין אגב שדה ג"כ החלוק מתי הזיקה ולהנ"ל אין חילוק:
עוד י"ל דלכאורה כיון דלהפ' יכול מזיק לברור ליתן איזה מעידית שרוצה לא שייך שיאמר ניזק שחפץ בינונית משום לדידי שוה מיטב דמ"מ הברירה למזיק ואינו רוצה ליתן כ"א עידית כמו כולן עידית. ולכך כתב באמת הרא"ש דדוקא כשרוצה ליתן כיוקרא ע"ש ולשאר פ' קשה. וי"ל כיון דע"פ דין הי' ראוי להשיב לו אותו דבר שהזיקו כמו ב"ח דזוזי יהיב כן בניזק כנ"ל. רק דלא הטילה תורה הטורח על המזיק לקנות לו חפץ דהא ילפינן לקמן מוהמת יהי' לו דהטורח להעלות מהבור על הניזק ע"ש. וא"כ י"ל דמצי אמר הניזק לדידי שוה קרקע זו כמו הדבר שהזיק ממש. וצריך ליתן לו דזה אין טורח למזיק שלוקח שדה זו כנ"ל. ומה"ט לס"ד הנ"ל יכול ניזק לברור לו עידית שירצה כנ"ל. וא"כ להפ' ס' ד"ש דגם חילוק בין כשמשלמים חביתא דחמרא כדבר שהזיק סגי אף שאינו משלם ביומא דשוקא ואינו שוה בשעת תשלומין. משא"כ כשמשלם מעות משלם כשוי' דהזיק ע"ש. וא"כ י"ל דשפיר א"ל כדינך היינו מה שאני רוצה ליתן לך והוא בתורת שוה כסף שקול כהשתא ואי מה שאתה רוצה והוא רבותא אף שרוצה בינונית מ"מ ע"כ מה שאתה תוכל לברור הוא רק שהוא לך כאותה דבר עצמו שהוזק שוב שקול כיוקרא דלקמי' כמו בהחזיר חביתא דחמרא ממש כנ"ל וגם כשרוצה לברור מעידית כן רק רבותא נקט אף שרוצה בינונית. ויש לדחות:
עוד י"ל כיון דמיטב דמזיק. א"כ כשאין רוצה ליתן לו בינונית א"כ הוי אצלו מיטב ושוב יכול ניזק ליקחו בע"כ וכן בעידית מה"ט כתב רש"י דיכול ניזק לברור דכשמזיק בורר א"כ מה שבורר לעצמו יכול ליקח ע"כ דחשיב מיטב דידי רק שיוכל להעלות בדמים ולומר מה שבורר לעצמו לדידי שוה לי יותר כדאמר ריש פרק מי שהי' נשוי. כיון שאין ניזק מפסיד ע"ש בתוס' וא"כ מ"ש הר"ן דדוקא דרכו להתיקר או שוה במדי שייך לדידי שוה ע"ש פ"ק דקדושין. וא"כ שייך לדידי שוה רק כיוקרא דלקמי' שוה אצלו עכשיו. ואמר שפיר בגמ' דאי כדינך שקול ואי דוקא בינונית. והוא מטעם הנ"ל. שוב יכול לומר לדידי שוה כיוקרא דלקמי'. ושקיל ג"כ כנ"ל. וממילא למה דקי"ל בשל עולם הן שמין שפיר א"י ניזק לברור כלל. אדרבא נותן מזיק איזה שירצה כמ"ש הרא"ש. כנ"ל. עוד י"ל כמ"ש הרמ"ה ונ"י דגם ניזק דינו בכסף אי אית ליה כבע"ח ע"ש. וא"כ רק לא אמרינן זיל טרח דהטורח רמי אניזק. וא"כ יכול ניזק לברור מה שירצה יכול לומר לדידי שוה כמו כסף שכן דינו. וזה אין טורח למזיק. וכשאין נותן כסף שפיר יכול ליקח מטעם הנ"ל גם עידית מה שבורר דהא מחויב למכור וליתן כסף כשאין טורח. אך כיון דמה"ט שוב יכול לומר כיוקרא דלקמי'. דגם אם הי' חייב למכור וליתן כסף לא הי' מחייבין למכור עד תשרי כנ"ל. ושוב שיבחור מטעם הנ"ל שלא כדיניה א"ל ביוקרא כו' דלא יפסיד. ודחי הורעת כחו. דהא כיון שע"כ יתן עידית כדהשתא שוב אינו מפסיד מה שיתן לו בינונית דישאר לו עידית. וכשאינו מפסיד חייב למכור מיד:
גמ' אליבא דר"י לא תבעי. ותמוה ותי' תוס' דג"ש הוי ממש דניזק ולר"ע רק למעוטי דניזק ע"ש ואינו מובן למה. כיון דלר"ע ל"ל ג"ש למה ס"ד דניזק. ואדרבא היך דמשלם משמע יותר בשלו מג"ש דר"י. ונראה די"ל דכמו דלר"י דא"ל ג"ש אהני ג"ש ואהני קרא דאי לא שוי' זיבורית דידיה כעידית דניזק צריך למיתב ליה מיטב דידיה כדאמר לעיל ע"ש א"כ י"ל לר"ע ג"כ כיון דמסברא ע"כ בשל עולם שמין רק קרא דמיטב היך דמשלם א"כ י"ל כנ"ל. דקרא היכא דלא שויה בינונית דידיה כעידית דעלמא בעי למיתב ליה עידית דידיה אף שטובים מעידית דעלמא ואף דבע"ח ביש ללוה עידית וזיבורית נוטל זבורית פחות מדינו כדי שלא יטול יותר מדינו והוי ס"ד בניזק ג"כ אף שבינונית שלו גרוע מעידית דעלמא רק טובים מבינונית דעלמא צריך ליטול ולא מעידית דידיה שהם יותר קמ"ל מיטב דידיה ולפי' הרא"ש ודאי שייך דאף שבינונית שלו טובים מעידית דעלמא ג"כ צריך ליתן לו עידית דידיה דאו מיטב דעלמא או דידיה כמו שמפרש הרא"ש לר"י אהני קרא ע"ש. וזה הוא הבעיא לר"ע או לגמרי בשלו משום קרא או כיון דמסברא בשל עולם אהני קרא רק להנ"ל. וא"כ מיושב דלי' לא תבעי דהא תרווייהו מקרא דאהני ג"ש דניזק ואהני קרא דמזיק ונלמד ב' חלוקים הנ"ל ואא"ל בשל עולם כנ"ל. משא"כ לר"ע י"ל ג"כ דא"ש סברא וקרא כנ"ל. ודחי דהיך דקמשלם לר"ע דוקא כנ"ל. ומיושב בזה דלכאורה מה פריך אי בשלו הן שמין תעשה בינונית כעידית וב"ח כו'. הא בניזק גזה"כ היך דקמשלם ומה ראיה לבע"ח. ולהנ"ל א"ש דאי מסברא בשל עולם הוי לן לאוקמי קרא דניזק כנ"ל כמו לר"י וע"כ דתמיד בשלו שמין וגם בע"ח כנ"ל:
אין לו אלא עידית כולן כו'. קשה פשיטא. ודייק מינה גאון ז"ל דקמ"ל שא"י למכור העידית ולגבות בינונית להגבותם. ולע"ד דקמ"ל אף שאין מספיק לכולן ל"א שהניזק יקח הכל שדינו בעידית ומשועבדים לו יותר וקמ"ל שדינם שוה וכולן גובין או שא' מוקדם או בזמנם שוה חולקין. וגם שאין הניזק יכול ליקח כל העידית והוא יתן חלקם בינונית שלו רק כולם גובין כנ"ל:
אין לו אלא בינונית כו'. ג"כ קשה מה קמ"ל. וי"ל דס"ד דיכול ניזק לברור לו איזה שירצה מהבינונית כיון דדינו במיטב י"ל לדידי היינו מיטב דשוה לי. דהא הרא"ש ז"ל כתב לענין יוקרא דלקמיה דאף דכשאינו רוצה ליתן כלל א"צ מ"מ דוקא משום שרוצה להחזיקו לעצמו אבל כיון שרוצה למכור כיוקר דלקמי' שוב צריך ליתן כהשתא ע"ש. א"כ כאן כיון שלא ישאר לעצמו דכולן יגבו שוב יוכל ניזק לברור. קמ"ל דכולן שוין וחולקין כשותפין דהא גם בע"ח יכול לומר כן וכמו שבע"ח א"י לברור דלוקח כדינו כן הניזק כיון שא"י לברור כנגד המזיק שוב זכותן שוה. וגם זבורית קמ"ל כנ"ל: