אלא לחבריה. כ' תוספ' דוקא שוכר אבל אמר גם בד"ש פטור. וש"ך ז"ל תמה הא אמר פ"ב דקדושין דגם דאין שליח לד"ע חייב בד"ש ע"ש סימן ל"ב. ולע"ד לק"מ דהא אין השוכר יודע אם מעידין שקר אם כן באמר להם להעיד שקר לחבירו והעידו אמרינן ודאי אמת העידו לא מחמת ציוי של זה המשלח ד' רב כו' ד' מי שומעין. ולע"ד אף שנתברר אחרי שהעידו שאיש א' אמר להם להעיד שקר לא נתבטל עדותן כלל בזה. וא"כ יש לו עדים כשרים שהאמת כן וממילא פטור גם מד"ש. משא"כ שוכר דעכ"פ פסולין הם דנוגעים ונוטל שכר להעיד עדותו בטלה ואין לו עדים ושפיר חייב בד"ש משא"כ שאר שליחות לד"ע כנ"ל. ועוד דלא שייך בעדים ענין שליחות גם כשהיא אמת וכמו מי שאמר לא' כהן קדש לך אשה גרושה דגם בד"ש פטור:
לנפשי' ממונא בעי לשלומי כו'. והגם שי"ל עידי שקר שלא ראו והמעשה אמת וכשמודה אחר שהגבו ב"ד ע"פ העדים ששקרו ואעפ"כ מגיע לו הוי כהאי דשטרא זייפא דפרק ח"ה דלהחזיק מהני המיגו וצ"ל דבזה רק עונש יש בי"ש דעבר לפני עור אבל חיוב תשלומין אין עליו גם בד"ש. גם י"ל גם בשמא ויש לו עדים ולשכנגדו עדים ולא היה שום א' מוחזק ושכר להזים ונעשה מוחזק דלא מפקינן מיניה וחייב בד"ש דנעשה מוחזק בשקר שבעצמו אינו יודע אם האמת כהעדים שלו. ואפשר דכה"ג גם מפקינן מיניה כדמשמע פרק ח"ה גבי אנן אחתינן כו' לזילותא ל"ח:
תוס' כסויי כסיתי' כו' וא"ת גלוי וידוע כו' דאפילו מתכוין לטובה ויוכל להציל כו' ע"ש ולע"ד תמוה הדין בשביל ס' שיוי טמון לא יציל אם אפשר שינצל עי"ז ונראה דמחוייב וע"כ אין לחייבו וי"ל דהא מה בכך דמשוי טמון כיון שהתורה פטרה מה שייך שעושה היזק. והא עי"ז עושה טובה לזה כמבריח ארי. וע"כ דמה לך לזה מה חזית דממון דהאי חביב טפי ואין רשאי לעשות מעשה אבל כשאפשר קצת שינצל גם במתכוין לפטור הלה ג"כ ס"ד דפטור גם בד"ש ועוד כיון דאפשר בכיסוי זה שהוא להציל ס"ד דהוי היזק שאינו ניכר בחיוב שכולו רק בד"ש וגם בד"ש פטור. ומשמע דהוא עצמו שכפף וכסי' כדי שיהא טמון פטור גם בד"ש דאל"ה לימא רבותא. אך י"ל דגם דטמון פטור מ"מ עכ"פ בד"ש חייב דהא גרם הפסד:
ומדלא נקיט רבותא אם היה טמון וגילה שגרם חיוב דחייב בד"ש. משמע דפטור גם בד"ש בפרט להנ"ל דבטמון חייב בד"ש א"כ בד"ש לא גרם לו הפסד כלל. מ"מ אינו מוכרח ולכתחילה נראה דאינו רשאי דמה חזית כו' אף שע"י פשיעתו. ואם גלה פטור ובעל הקמה עצמו נראה דרשאי לגלותו לעשות מחוייב בד"ש בי"א כיון שע"י פשיעה כו' והוא מתכוין לטובת עצמו כמו שחילקו הפ' במוחל שט"ח לעצמו בד"א. והחילוק בין מוחל דחייב בד"א שכבר יש חיוב ומפסידו משא"כ משוי טמון שעושה שלא יהיה חיוב. ואף למ"ד זרק כלי בתר מעיקרא מ"מ כ' תוס' דבזורק אבן לכ"ע בתר תבר כו':