שני אוכל לך וכו'. כלומר, מה שאוכל לך יהא כירושלם, כמזבח וכו', אסור, שיש כאן לשון נדר גרידא. אבל אם אמר: ירושלם, היכל, מזבח וכו' לא אוכל לך הרי יש כאן לשון שבועה ואנו תולים שנשבע בכל אילו, ומותר. עיין בבה"א.
ובין שלא אוכל וכו'. ברייתא זו סוברת שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, ואפילו אמר: חולין שלא אוכל לך, דמשמע הא מה שיאכל לא יהא חולין אלא קרבן, אין כאן נדר.
[לא] חולין וכו'. כלומר, אדם האומר "לא חולין" כאילו אומר במפורש "קרבן", ואינו עניין למכלל לאו אתה שומע הן, ולכולי עלמא אסור.
חולין, שאוכל לך, לא יאכל לך וכו'. יש כאן חזרה על ההלכה שברישא, כלומר, אם אמר "חולין", בין שאמר שאוכל לך, בין שאמר לא יאכל לך, ובין שאמר לא אוכל לך, הכל מותר.
לא עולה לא אוכל וכו'. ומשמע הא מה שיאכל יהא עולה, וסובר ר' יעקב מכלל לאו אתה שומע הן, ואסור. וחכמים חולקין.
שלא הקדיש וכו'. שהרי לא התפיס בדבר הנדור אלא בדבר האסור.