הזה ושנה גילח וכו'. כולם ציווי הם, כלומר, הזה ושנה, גלח וכו'.
גילח והביא וכו'. אף כאן ציווי הוא, כלעיל, שו' 4–5, ואח"כ כשהשלים אין נותנין לו.
ואם לאו וכו'. כלומר, אם אני טמא ועלי לגלח לפני הקרבן.
להחמיר עליו וכו'. שהרי הוא גם ספק מוחלט, ועליו להביא צפורים ולגלח אח"כ תגלחת ראשונה של ימי גמרו.
חטאת העוף וכו'. כלומר, משום ספק נזיר טמא, שהרי במצורע אין קרבנות בתגלחת ראשונה, ואם היה נזיר טהור הרי כבר הקריב את עולתו והתנה עליו.
ומגלח וכו'. ואחרי התגלחת מקריב את חטאת העוף שהתנה עליה.
ומביא עולת בהמה וכו'. בדפוסים ובירושלמי: ומונה שלשים, ומביא עולת בהמה וכו'. ולפנינו מקוצר, שהרי אסור לו לגלח אחרי שהקריב חטאת העוף, שמא היה נזיר טמא, וטהר בתגלחת ראשונה, ועליו למנות שלשים יום בטהרה.
הראשונה חובה וזו נדבה. צ"ל: הראשונה נדבה וזו חובה. וכ"ה בראשונים (בשם התוספתא) ובירושלמי. ונתחלפו השורות, עיין להלן, שו' 16.
הראשונה נדבה וזו חובה. צ"ל להפך: הראשונה חובה וזו נדבה. וכ"ה במקורות הנ"ל, עיין לעיל, שו' 15.
להביא חטאת וכו'. עכשיו חוזר התנא קמא ומפרש כיצד יעשה בקרבנות מצורע למחר אחר תגלחתו של ימי ספרו.
ספיקי. כלומר, אם לא הייתי מצורע, אין כאן אלא חטאת העוף הבאה על הספק.
כדברי בן זומא. כלומר, לתנא שלנו שהוא חולק על ר' שמעון לעיל, ואינו מצריך אשם, וכבר תיקן את צרעתו בחטאת העוף. ועכשיו עליו להוציא את עצמו מספק נזירות, שאם היה מצורע, הרי כל מה שעשה עד עכשיו לא הועיל לו כלום לנזירותו, והוא ספק נזיר טהור, ספק נזיר טמא.
חטאת מחובתי וכו'. שהרי גילח לפני שהקריב חטאת העוף ולאחר עולת הבהמה, ולפיכך אם טמא היה גילח לפני החטאת וטהר, ואם טהור היה גילח אחרי זריקת דם העולה והשלים נזירותו. ועדיין הוא בספיקו שמא היה טמא ועכשיו טהר, ועליו להשלים נזירותו בטהרה.
קרבנותיו שלמים. כלומר, שלימים, מביא את כל קרבנותיו ומשלים את הקרבנות שלא הביא כלל מתחילה, ואף שלמים בכלל, ואינו מתנה עליהם, שהרי היה נזיר ודאי.
אם טמא אני. כלומר, אם טמא הייתי בתחילה.
עולה הראשונה חובה וכו'. הנכון הוא בכי"ע:עולה הראשונה נדבה וזו חובה. וכ"ה בראשונים.
הראשונה נדבה וכו'. צ"ל: הראשונה חובה וזו נדבה. וכ"ה בראשונים.
שנים עשר חדש. וביום ראשון של נזירותו היה ספק נזיר טהור, ספק טמא, ספק מצורע מוחלט.
לאחר שתי שנים. ומגלח תגלחת ראשונה לאחר שנה (שמא היה נזיר טהור) ושנייה לאחר שנתים (שמא היה טמא) ומגלח בנתים, ויצא מידי ספק מצורע , אבל עדיין עומד בספק נזירות טמאה או טהורה, שמא היה מצורע, וכל מה שעשה לא הועיל לו כלום לנזירותו.
ששים ושבעה. והיינו שמונה של צרעת ודאית ושלשים, שלשים של ספק נזירות טהרה, ספק טמאה. ויום שמיני לטהרת צרעתו עולה לו גם לנזירות, שמקצת היום ככולו.
שלשים ושבעה וכו'. והיינו מונה שבעה ומגלח ממה נפשך, שאם הוא מצורע עולה לו תגלחתו לתגלחת ראשונה , ואם אינו מצורע הרי הוא נזיר טמא ודאי שמגלח בשביעי, ואח"כ מונה שלשים שמא לא היה מצורע וטהר מטומאתו, וצריך למנות שלשים כנזיר טהור, ומגלח תגלחת שנייה, ומותר בקדשים ממה נפשך, שאפילו היה מצורע כבר טהר בתגלחת שנייה.
שבעים וארבעה יום. שמא היה מצורע, והימים שמנה לא עלו לו לנזירותו, ומונה שבעה ימים כנזיר טמא (שהרי נזיר טמא וודאי היה), נטהר, ומונה שלשים לנזירות טהרה, ביחד שלשים ושבעה ימים, וכבר מנה מקודם שלשים ושבעה ימים משום ספק צרעתו, נמצא שיוצא מכלל נזירות לאחר שבעים וארבעה יום.
לאחר ארבעים וארבעה יום. שבעה לצרעת ודאית, שבעה לטומאה ודאית, ושלשים לנזירות טהרה.