של יחיד. כלומר, אוצר שמטילין שם למכירה, וידוע שאף ישראל מטיל לשם, ונעשה הוכח ואינו מעשר אלא דמאי.
של מלכים וכו'. כלומר. שמטילים שם מס, חזקה שישראל לא יטיל שם חולין, שהרי יכול לשקול על ידי גוי וישלם לו דמי טבל (עיין בבה"א). ולפיכך אם רוב תושבי הסביבה הם גוים חזקה שהטילו טבל ודאי לשם, ומעשר ודאי מדרבנן.
ישראל וכותין וכו'. ור' יהודה סובר שכותי כישראל לעניין חיוב מעשרות, וחייב מדאורייתא. וכותי בוודאי אינו מעשר מה שהוא מוכר, ולפיכך אם רוב כותים הולכים אחר הרוב ומעשר וודאי, ואם רוב ישראל מעשר דמאי. ועיין בבה"א.
אחר שהוריתה וכו'. הגר"א ז"ל מגיה: אתה שהוריתה וכו'.
חייב לפי חשבון. מפני שפירות חו"ל פטורין אפילו מדרבנן, ולפיכך עשו אותם כטבל דמאי (שהרי ישראל רובן מעשרין) וחולין (פירות חו"ל) שנתערבו (עיין חלה פ"ג מ"ח ואילך), ואינו מפריש דמאי אלא לפי חשבון.