1
בדגן כשיעור. במשנתנו (פ"ג מ"ז): העושה עיסה מן החטים ומן האורז (כלומר, שאינו חייב בחלה), אם יש בה טעם דגן חייבת, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. כלומר, אעפ"י שאין בחטים שיעור חמשת רבעים המחייב בחלה, מ"מ כל העיסה חייבת, מפני שהדגן גורר את האורז ומהפכו לדגן. ועליה חולק כאן רשב"ג.
2
בה כשיעור. אף כאן הוא חולק על משנתנו הנ"ל, וסובר שאין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אלא אם יש בה כזית חטים בכדי אכילת פרס. (ח"ד).