אין גובלין וכו' - הנה בענין נתינת מים למורסן פליגי בזה רבי ור' יוסי ב"ר יהודה רבי מחמיר [ולדידיה יש חיוב חטאת בזה דס"ל נתינת מים זהו גיבולו] ור' יוסי בר"י מיקל לכתחלה ויש סתם משנה בפרק בתרא דשבת כר"י ב"ר יהודה ובפ"ק כרבי ודעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לפסוק כסתמא בתרא להקל אף דבעלמא קי"ל הלכה כרבי מחבירו הכא סתמא בתרא עדיף ויש פוסקים שסוברין [היינו הרא"ם ובעה"ת וסמ"ג וסמ"ק והובאו דבריהם בהגה"מ וגם במרדכי ועיין לעיל בסימן שכ"א בבה"ל] דכיון דחולקין הסתמות אהדדי הדרינן לכללא דהלכה כרבי מחבירו ודעת המחבר בעצם הדין להקל בנתינת מים ותפס הדעה האחרונה רק בשם י"א משום דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם קיימי בזה בחדא שיטתא ובאמת כן הוא ג"כ דעת הר"ח והרז"ה והרמב"ן במלחמות והר"ן והרוקח והא"ז ורבינו ירוחם והמאירי כולם פסקו כר' יוסי ב"ר יהודה. וכן ה"ה דפליגי רבי ור' יוסי ב"ר יהודה בנתינת מים לתוך הקמח והעפר והטיט דרבי מחייב ור' יוסי בר"י פוטר עד שיגבל ומ"מ יש איסור דרבנן אפילו לר' יוסי בר"י בנתינת מים לתוך הקמח והעפר והטיט שמא יבוא לגבל והא דהתיר במורסן לכתחלה דעת הרמב"ם משום דאפילו כי גבלו לית ביה איסור דאורייתא וכדלקמיה ולכך לא גזרו על נתינת המים וי"א דטעם ההיתר הוא משום שצריך להאכיל לבהמה ולעוף ולכך לא גזרו רבנן ולפי טעם זה גם בקמח יהיה מותר נתינת המים כשהוא צריך להאכיל לעופות וכמו במורסן ע"י שינוי [מט"ז ופמ"ג] ודע עוד דבדיעבד אם גבל מורסן דעת הרמב"ם דפטור משום דלאו בר גיבול הוא וה"ה באפר או חול הגס וכן הוא דעת הרי"ף ורש"י בפ"ד דביצה דבאפר דאינו בר גיבול אפילו כי גבלו פטור אבל הרבה מהראשונים חולקין ע"ז [הלא המה התוס' בשבת י"ח והראב"ד בפ"ח דהלכות שבת והרא"ש בפ"ד דביצה והר"ן והרשב"א שם] וס"ל להיפוך כדעת אביי דבדבר דאינו בר גיבול תיכף משנתן בו מים חייב וע"כ באפר או חול הגס חייב תיכף משנתן בו מים אך מורסן מיקרי לדידהו בר גיבול ולכך פטור בעת נתינת המים וחייב כשגבלו כמו קמח. וכ"ז במורסן אבל במוץ פשוט דאינו בר גיבול לכו"ע ולדעת אלו הראשונים יש בהו חיוב חטאת כשנותן בו מים בשבת:
מורסן - עיין במ"ב שכ' בין רב או מעט ולא הותר מעט מעט כ"א בקלי ואף דהמגן אברהם הביא בשם הרמב"ן במלחמות דמעט מעט מותר אפילו שלא ע"י שינוי המעיין שם היטב במלחמות בסוף המסכת יראה דאין ראיה כלל דמה שכתב שם כולן מותרין הכוונה היינו בין לעבה בין לרכה בקלי וכ"כ בהדיא בחידושיו והטעם דלא התירו זה אלא במאכל אדם ולא לטרוח בשביל מאכל בהמה א"נ דמורסן לבהמה מתאכלי אפילו אם אינו מגבל כל צרכו [היינו רק ע"י שינוי דהעברת שתי וערב] לכך לא רצו להקל בזה ע"י התירא דעל יד על יד עי"ש בחידושיו. אח"כ מצאתי בספר קרבן נתנאל שגם הוא הסכים דלא כהמגן אברהם וכתב דאין מהמלחמות ראיה וכוון האמת בדברי הרמב"ן וכמו שכתבנו:
ומעביר בו וכו' - עיין בב"י וב"ח שמצדדין לומר דאפילו מעביר כמה פעמים שתי וערב שפיר דמי כיון שאינו ממרס בידו ולא מסבב בהמקל: