לתרץ קו' אחרונים על הד"מ שהביא ראיה מא"ח סימן שכ"ט
והנה הד"מ כתב ראיה לזה שכן מוכח להדיא בא"ח סימן שכ"ט חילוק זה ותמהו עליו כל האחרונים עיין ב"ח וט"ז ופ"ח ונ"ל דמשה אמת ותורתו אמת וכוונתו להוכיח דלכאורה י"ל דעדיין כיון שנשאר רוב במק"א נמצא לא נתבטל הקביעות ואם כן עדיין ק' על הטור דנגזר שמא יקח מקבוע ע"ז מביא ראיה מפ"נ שכתב שם הרמב"ם והרא"ש והש"ע דאם נשאר מקצת קביעות בחצר ראשון מפקחין ע"ז שפירש לחצר ב' דעדיין מקרי קבוע לענין פ"נ אבל אם נעקרו כולן ובשעת עקירתן פי' א' לחצר אחרת אין מפקחין עליו ואם כן ע"כ צ"ל דרוב זה שפרשו למקום אחר לא נקרא קבוע דאל"כ עדיין ק' למה אין מפקחין ע"ז ואע"כ צ"ל דזה לא מקרי קבוע אע"פי דאמרינן איסורא ברובא ושפיר כתב רמ"א דחילוק זה מוכרח מסי' שכ"ט ולק"מ קו' האחרונים ועיין מה שכתבנו בסימן מ"א והארכנו שם ומ"ש רמ"א שפרשו ביחד אפשר דכוונתו דוקא ביחד ר"ל בבת א' דאל"כ אלא שנפרש מתחלה מיעוט ואח"כ הרוב כיון דמיירי בפנינו ואם כן כל דפירש בפנינו הוי כלקח מן הקבוע ולא משום גזרה שמא יקח כו' וכיון דחל איסור קבוע עליהם מאי מהני מה שפירש הרוב אח"כ (ואפשר דאפילו פירש ממילא לטור לא מהני זה) ולכן דקדק לכתוב שפרשו ביחד ובשעת עקירתן פרשו מיעוט למק"א ורוב למק"א דקדק לכתוב בשעת עקירתן דאל"כ אלא שגם חוץ למקום ראשון היו ג"כ בכנופי' א' עדיין הם קבועים שכבר כתבנו דלא בטל הקביעות מחמת שנדים ממקום ראשון אם הם בכנופיא א' וכמו שכתבו תוספת ביומא מה לי חצר זו ומה לי חצר אחרת וע' בסימן ג' ד' אלא שתיכף בשעת עקירתן נחלקו ונפרש מיעוט למקום א' ואז זה המיעוט נקרא פירש גמור כיון דגם על' הרוב לא נשאר שם קבוע רק מטעם איסורא ברובא ואם כן מה שנפרש עוד מהם ג"כ מותרים דל"ש למנזר שמא יקח מקבוע רק ב"א אסורים ול"ש למגזר שמא יקח גם ב"א דל"ג גזרה דאינו נזכר בש"ס כמ"ש הש"ך בשם הרא"ש ס"ק ל"ג ועם דברינו אלה לק"מ כל קו' אחרונים והנה מדברי רמ"א מוכח להדיא דזה מותר אפילו במתכוין להפרישם שמא יפרשו בענין זה ויהיו כולם מותרים חוץ ב"א רק שלא יפרידם בידים בענין זה וכ"כ המע"מ בהדיא ומה שהק' הפ"ח דא"כ עדיין ק' למה כולן ימותו כיון שיש תקנה להפרישם בענין זה כבר תי' במע"מ דזה ל"ש כולי האי ע"ש וא"ל אין מבטלין איסור יש לומר כיון שהרוב אסור עכ"פ אין זה מבטל איסור ועיין בסימן ל"א מה שנ"ל ביישוב דברי הטור: