דין דרוב עדיף מחזקה וחזקה שע"י מעשה עדיף מרוב:
קיי"ל דרוב וחזקה רובא עדיף כדאיתא ביבמות קי"ט ובנדה י"ח וכתבו התוספת בחולין י"א דילפינן מפרה אדומה דאף על גב דאדם בחזקת טומאה אתי רובא דפרה ומוציא מחזקתו ולא אמרי' שמא טרפה הוא או על כל פנים נשאר בספק השקול ש"מ דרובא עדיף מחזקה. וצ"ע דהא חזינן דרוב עמי הארץ מעשרין הן ואף על פי כן גזרו חכמים על הדמאי אף במקום רוב ובחבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפילו הן בני יומן מותרין אפילו מדרבנן משום חזקה על חבר כו' כדאיתא בפסחים דף ט' ולתירוץ הראשון בגמרא סמכי' ע"ז אפילו באכילת קבע דהוי דאורייתא ובפרק ד' מהלכות מעשר כתב המל"מ דמרמב"ם משמע דתופס בעיקר תירוץ זה ולא גזרו חכמים אף על גב דאינו אלא חזקה וכן בממון קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ומכל מקום סמכינן בממון אחזקה כדאמרינן חזקה אין אדם פורע כו' וחזקה אין אדם כו' ובנדה י"ח איתא אר"י בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל ספקו טמא שחזקתו מן המקור לפי שברוב הענינים לא ימצא שם זולת דם נדות ולהיות זה ברוב שמוהו חזקה וכ"כ פירש"י ד"ה ועשאום כודאי וז"ל אלמא כיון דרוב דמים התם שכיחי מחזקינן ליה מן המקור עד כאן לשונו. הרי להדיא דדוקא בג' מקומות עשאו הרוב כחזקה לשרוף. אבל בשאר מקומות אף על גב דאיכא רובא לא שרפינן והיינו משום דלא משוינן להו כודאי. ואם כן מוכח דחזקה עדיפא ונראה לי דהא דילפינן מפרה דרוב עדיף מחזקה היינו דוקא ברוב שהוא ממילא כך בטבעו דבזה קיימא לן כרבנן דפליגי ארבי מאיר וסבירא ליה דמיעוט כמאן דליתא אבל רוב שע"י מעשה וחזקה דע"י מעשה ודאי דעדיף החזקה מן הרוב דהא דאזלינן בתר רובא אינו ר"ל שהוא ודאי כך שהרי יש מיעוט שאינו כן כדאיתא בעבודת כוכבים ל"ד אי אמרת רוב הרי יש מיעוט ואם כן איך הוא ודאי אלא דגזרת הכתוב שלא נשגיח בספק זה ועשה הכתוב כאלו הוא ודאי וכן כתב הכו"פ בסימן ק"י בשם שיטה מקובצת על ב"מ ע"ש אבל בחזקה שעל ידי מעשה אין בו ספק כלל כגון אי אמרינן רוב עם הארץ מעשרין וכן אלו היה אמרינן רוב חבירים מעשרין ואם כן היה עדיין נשאר ספק שמא זה הוא מן המיעוט ואף שגזרת הכתוב ליזיל בתר רוב והתורה התירה ספק זה מכל מקום הדבר נשאר בספק אבל אי אמרינן חזקה על חבר שאינו מוציא כו' ואם כן אין כאן ספק כלל שהרי הוא דומה כאלו ראינו בעינינו שכבר עישר וזה החזקה בודאי עדיפא מרוב וכעין זה כתב מהרי"ק שרש ע"א בדפוס לבוב דף כ"ט ע"א וז"ל ידוע הוא כי כמה חזקות יש בתלמוד אשר מחמתם מוציאים ממון כגון חזקה אין אדם פורע כו' וחזקה דאין העדים חותמין כו' וכהנה רבות ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה והטעם כי אין לומר אוקי ממונא כו' אלא כנגד חזקה דאתיא ממילא כגון חזקת הגוף אבל היכא שהחזקה באה מחמת טעם כגון חזקה דאין אדם פורע או חזקה דאין אדם שותה בכוס בפרק המדיר (כתובות דף ע"ה) פשיטא שאין חזקת ממון עומדת כנגד שהרי בהיות החזקה ההיא אמיתית אין חזקת ממון כלום דא"כ הוא דלא פרעו שהרי בתוך זמנו הוא נמצת זה מחזיק בממון שלא כדין וכן כלם אבל במקום חזקת הגוף פשיטא דחזקת ממון מהני כנגד חזקת הגוף כגון אוקי בחזקת בתולה שהרי נולדה בתולה ואף על גב דהיא בעולה לפנינו אין אלא מטעם דאין לנו לבדות הנולד וההשתנות אלא משעת ראותינו אותו כדילפינן בחולין מויצא הכהן ומש"ה דין הוא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה כנגדה דכן כתב אין לנו לבדות ההשתנות ממון ביד בעליו כי אם באשר יוכרח אבל כנגד חזקות התלויות בסברא דקים להו לרבנן דהכי הוא פשיטא דלא תעמוד חזקת ממון עד כאן לשונו הרי בהדיא כמו שכתבתי כיון דאמרינן חזקה שעישר אם כן אין בחזקת טבל כלום שהרי בודאי עישר וכאלו ראינו בעינינו והיינו טעמא דאזלינן בממון אחר חזקה ולא אחר הרוב שהמוחזק יש לומר שהוא מן המיעוט אבל נגד חזקה אינו יכול לומר אני מן המיעוט שהרי אפילו מיעוט אין כאן והא דאמרינן בגמרא מנ"ל דאזלינן בתר חזקה לא מספקא לן על החזקה דקים לן לרבנן מחמת טעם דע"ז אין צריך קרא אלא דמספקא לן מנ"ל למיזל בתר חזקות דממילא דנאמר שלא נחוש שמא נשתנה מכמות שהיה וילפינן מנגע ובזה מיושב קו' הב"ש בא"ע סימן י"ט שהקשה על הרמב"ם דליליף ממכה אביו דאזלינן בתר חזקה שהחזיק מעצמו ולכן מי שהוחזק שזו אמו סוקלין אותו והק' דלמה לא ילפינן בחולין מהכא דאזלינן בתר חזקה ובזה לק"מ דעל חזקה זו דאנן סהדי לא מספקינן כלל אלא דקאמר מנלן דאזלינן בתר סתם חזקה כמו בנגע. ולכן אר"י בג' מקומות הלכו אחר הרוב ושוינן להו לודאי וכמו שכתב הרמב"ם כיון דקים להו לחכמים דהוי רוב גמור עושין ממנו חזקה כאלו אין בו ספק כלל. ול"ל דכוונת ר"י שאמר בג' מקומות היינו במקום שיש מיעוט דשכיח בזה לא הוי רוב גמור שנעשה אותן בחזקה אבל במקום דהוי מיעוט לא שכיח בזה אמרינן דהוי רוב גמור ודינו כחזקה ובזה א"ש אפילו אי נימא דרוב תינוקות מטפחין בנדה י"ח הוי רוב דתלי במעשה עשאוהו חכמים כמיעוט דל"ש (ע"ש בתוספת) אבל באמת נ"ל דלא הוי תלוי במעשה אלא דכן הוא הטבע וכמו רוב מצוין אצל שחיטה מומחין דהכונה שכן הוא דבר טבעי שאין אדם מתעסק בשחיטה אלא אם כן הוא מומחה דאם היה רוב דתלי במעשה לא אזלינן בתרה על כל פנים מדרבנן כדמוכח מלא בדק בסמנים כנ"ל סימן א' וסימן ד' (ודברי הב"ח בא"ח סי' ת' ובי"ד יתבאר אי"ה יפה בסי' י"ב וה"נ רוב תינוקות כו' וראיה ברורה לזה שהרי כ' הרמב"ן במלחמות שהבאתי בסי' ד' כתב דפלוגתא דר"מ ורבנן הוא דווקא ברוב שהוא בטבע ע"ש. ובהדיא אמרינן בנדה שם דר"מ ורבנן בתינוק אזלי לשיטתם אם על כרחיך דהוי רוב בטבע ובזה מדוקדק לשון המשנה פרק ג' דטהרות מפני שדרך תינוק לטפח בבצק ול"א שרוב תינוקות דלא תימא דהוי רוב דתלי במעשה ולכך תני שדרך ר"ל דבר טבעי הוא: