יצא לנו מכ"ז דאף לדעת הגאונים דמחזיקין איסור למפרע הוא דוקא במקום דלא היה חזקה ברורה אבל במקום חזקה ברורה לכ"ע לא מחזקינן למפרע. והנה דבר זה מבואר ג"כ בי"ד סי' א' בהגהה בשוחט שבדקו ולא ידע דיש חילוק אם נטל קבלה פעם א' וא"כ היה לו חזקה טובה ולכן אמרי' השתא איתרע משא"כ כשלא הי' לו קבלה מעולם שלא היה לו חזקה מעולם וכמו שכתב הרשב"א בתשו' והביאו הד"מ וז"ל וא"א העמד דבר על חזקתו אלא במי שהוחזק מתחלתו אבל זה איזה חזקה יש לו כו' ע"ש וע"ש בש"ך מה שמחלק בד"מ בין זה לבהמה ואמנם הט"ז שם והסכים עמו הפ"ח הרבו להשיג על הרמ"א מתוס' חולין ע"ש ולפי מה שכתבתי לעיל בסי' ל' דנלע"ד דכוונת תוס' לחלק בין מקוה לנגע דמקוה שנחסר כיון שכן הוא בטבע המעינות שיש איזה מעין שמקורו נשחת או בור שקרקעיתו בולע המים וזה נחסר לפעמים וכיון שאנו רואים שזה חסר ולכן אמרי' חסר ואתאי משא"כ בנגע שאין בטבעו אמרי' השתא נחסר ולפ"ז יתפרשו ג"כ דברי תוס' בחולין דמחלקין בין מקוה לסכין וא"כ לק"מ ג"כ משוחט דבודאי אין בטבע השוחט שישכח לימודו כשיחזור עליו תמיד עד שישב ויסיר מלבו ובודאי דינו של האגודה בא"י לא מיירי דוקא ששכח הרבה הלכות אלא אפילו שכח הלכה א' ועכ"פ כיון שאין בטבע כך רק במקרה שפיר אמרינן השתא שכח ובהלכה א' ששכח בודאי ל"ש לומר שכח ואתא דהא ע"כ רגע קודם ששכח היה יודע אותה הלכה וא"כ אמרינן השתא שכח ועכ"פ איך שיהיה חלוק הנ"ל בין היה לו חזקה או לא זה מבואר ברמ"א:
יצא לנו דבמקום חזקה ברורה לכ"ע לא מחזקינן למפרע ובמקום דליכא חזקה כלל לכ"ע מחזקינן למפרע כמ"שכ הרשב"א איזה חזקה יש לו כו' ולא פליגי אלא במקום דליכא חזקה ברורה כגון קופה דמסתמא לא הי' בו שרץ אפשר שנפל לתוכו וכן מים שמולגין דמסתמא לא היה בו גרעין רק דאפשר שנפל לתוכו כיון שהסיר השגחתו: