ביאור דעת הרמב"ם להיכן נוטה
ומעכשיו נחקור דעת הרמב"ם להיכן נוטה הפ"ח בסימן כ"ט מסופק והב"ח בסימן כ"ט כתב בפשיטות דדעת הרמב"ם כתוספת. ואמנם ראיתי שבספרי הרמב"ם שבידינו הגירסא משונה משהיה לפני הב"ח שהב"ח העתיק בשם הרמב"ם בפ"ו מהל' שחיטה הל' ח' מחט שנמצא בכבד אם היה הראש העגול לפנים אימא דרך הסמפונות הלכה ומותרת כן הוא גם כן ברמב"ם שבידינו אבל בהל' י"ב מחט שנמצא בבה"כ כו' אבל אם אין דם במקום הנקב מותר שמא אחר שחיטה דחקה המחט וברמב"ם שבידינו אי' שודאי' אחר שחיטה דחקה המחט ובפ"ז הל' ט"ו בנמצא תולעת ברמב"ם שבידינו כתוב חזקה שאחר שחיטה תנקב ותצא ואם כן אדרבה משמע דדעתו כדעת רשב"א לעיל סימן י"ז. וממכה בדופן בלא"ה ניחא דיש לפנינו דבר לתלות והוי כזאב ומשמוש ידא דטבחא דלכ"ע תלינן וממה שכתב בפ"ד מהל' א"ב הל' י"ח הניחה העד תחת הכר כו' אם משוך טמא שחזקתו מן הקינוח אין ראיה שהרי מסיים ואם עגול טהורה שאין זה אלא דם מאכולת משמע דידוע כיון שהוא עגול ודאי דם מאכולת הוא. ואמנם יש ראיה להיפך שהרי בהל' אישות פ"ג הל' י"ד כתב היתה הבת ס' בוגרת כו' ה"ז מקודשת בס' והביאו הב"ש בא"ע סימן ל"ז סעיף ה' וז"ל ואפשר דהרמב"ם מיירי בס' אם היא בת יב"ש ו' חדשים ולספק זה לא מהני חזקת פנויה כמו בכל ס' קדושין עכ"ל ולא זכיתי להבין מה שכתב בפשיטות דלא מהני בזה חזקת פנויה דאף דנאמר דלא מהני חזקת פנויה בכל ס' קדושין הן מדאורייתא או מדרבנן וכמו שכתבתי בשם הר"ן סי' י"ז והיינו משום דכיון דקבלה קדושין איתרע לה חזקתה מ"מ עדיין יש לה חזקת נערות שהרי ביבמות ס"ח ע"א בספק בן ט' חלל הק' תוס' דלוקמי אחזקה ומתרצין דמיירי שעכשיו הוא בן ט' לפנינו ואיתרע חזקתו מוכח להדיא דבלא"ה הוי מוקמינן אחזקה וכן מצאתי בלח"מ שם שהק' על הרמב"ם לפירוש זה דנוקמי אחזקת נערות ומצאתי להנמ"י ביבמות שם שכ' ולא אמרינן אוקי אחזקה ולא כתב שום טעם לדבר וכן הרמב"ם בפ"ח מהלכות תרומות כתב ס' בן ט' פוסל אף שאין ראיה כ"כ שדרכו להעתיק רק לשון הגמרא מ"מ אם היה דעתו כדעת התוס' ביבמות לא ה"ל לשתוק לכתוב דדוקא כשהוא עכשיו בן ט' וכן בפי' המשניות ביבמות שם כתב סתם דס' בן ט' פוסל ולפי מה שכתבתי לעיל סימן י"ג דבמקום דלא איתיליד לן שום ריעותא לכ"ע מוקמינן אחזקה ואם כן ע"כ צ"ל כיון שאנו מסופקים בזה אם הוא בן ט' או אם היא בוגרת ע"כ יש לנו שום אמתלא וטעם בדבר כגון שגדול כבן ט' וכיוצא בו זה מיקרי ריעותא וס"ל להנ"י ולהרמב"ם כשיטת רשב"א דהיכא דאיכא ריעותא לא אזלינן בתר חזקה דאתרע לה וכמו שתי' בלח"מ שם לשיטתו דכיון דאתרע לא אזלינן בתר חזקה ולפ"ז לא צריכינן לדוחק של לח"מ אלא דס"ל לרמב"ם דספ' זה מקרי ריעותא וכמו שאנו מוכרחים לומר לנמוקי יוסף. אך לפי מה שכתבתי לעיל סי' י"א דחזקה זו לא מקרי חזקה הואיל שהיא עשוי להשתנות לק"מ וממה שכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' מעשר שני הל' י"ב מעות שנמצא בין חולין למ"ש ורוב לחולין כו' מחצה למחצה מ"ש ליכח למ דק דאע"ג דהוי ס' השקול אזלינן לחומרא דע"כ צ"ל כמו שתי' מורי הגאון בצל"ח פסחים דף ז' שהק' על מה דפסק שם הרמב"ם תיבה שנשתמש בה חולין ומ"ש ונמצא בתוכה מעות אם רוב המניחין חולין חולין ואם רוב מעשר מעשר מחצה על מחצה חולין הרי דאזלינן לקולא ותי' מורי ז"ל דשאני הכא שהרי יש להמעות חזקת חולין ואנו דנין על המעות הזה אוקמינן על חזקתו משא"כ בין חולין למ"ש שהרי אתחזק כאן איסורא ואין אנו דנין על המעות מה הוא רק אני דנין מהיכן נפל ובזה ל"ש לאוקמי אחזקה ע"ש וכתב שהוא דוחק בעיניו אבל עפ"י כל הכללים שכתבתי אין כאן דוחק כלל דבודאי בע"כ גם התוספת מודים דבין חולין למ"ש מחצה למחצה מ"ש שדין זה הוא סתם משנה בשקלים באין חולק וע"כ צ"ל דבאמת גם התוס' מודי' באתחזק איסורא דאזלינן לחומרא ולא מוקמינן אחזקה וכמו שנכתוב אי"ה לקמן בסימן כ"ד ואין להקשות שהרי אדרבה בס' כלבא וס' שונרא לכ"ע אמרינן כלבא התם כיון דאיכא לפנינו היתר לתלות בו מוקמי' בהמה אחזקתה או משום דמצוי או כטעם הרא"ה דדרוסה מלתא אחריתא היא אבל הכא כיון שיש לפנינו חולין ומ"ש למה נתלה בחולין יותר ממ"ש ובזה א"ש נמי מה שכתבו תוס' בפסחים ז' ע"א ד"ה לפני שהקשו דנימא דנוקי מיעוטא דחולין כו' ולא הקשו בפשיטות לשיטתם דנוקי המעות בחזקה ראשונה ובזה א"ש כיון דאתחזק כאן מעות מ"ש אצל הלוקחים אבל בתיבה שנשתמש אין כאן שום ריעותא במעות הזו שנמצא דניחוש למ"ש ובזה כ"ע מודים דתלי' לקולא כמו שכתבתי לעיל בסי' י"ג והנה נתבאר מזה דאין כאן שום קו' על הרמב"ם שפסק בתיבה שנשתמש לקולא מפ"ב דמכשירין דאמרינן התם בכלן מחצה על מחצה להחמיר דהתם אין כאן חזקה אל הדבר שנמצא דוק שם ויפה כתב הפ"ח דדעת הרמב"ם אינו מוכרח:
נבאר דדעת הרא"ש כתו' ומיקל יותר מהם דאפילו במקוה דשכיח מוקמי' אחזקה אא"כ יש רגלים לדבר כדרוסה וכיוצא בו:
כ' הרא"ש בתשו' כלל כ' סי' י"א על מה ששאלו אם צריך לבדוק אם הסימנים עקורין. תשובה צריך לבדוק דבהמה בחייה בחזקת שאינה זבוח כו' אבל אם ברור לו שנשחט כראוי נפקא מחזקת כו' וה"ה בחזקת היתר שכל ספק שאירע בכל י"ח טרפות תלינן לקולא ולא מצריכין לבדוק כל י"ח טרפות זולתי הריאה משום דשכיח בה טרפות וכל שאר טרפות סמכינן ארובא כו' והנה י"ל דמש"כ וה"ה בחזקת היתר כו' היינו לומר כשלא נמצא שום ריעותא שא"צ לבדוק אחר שום טריפות וכדמסיי' שם ג"כ באותה תשובה ואמנם מדכתב וה"ה בחזקת היתר לכל ס' שאירע בכל י"ח טריפות מוכח דכוונתו דתרתי קאמר חדא דאפי' אם יקרה איזה ס' טרפות מוקמינן אחזקה זו ועוד דלא מצריכין לבדוק אחריהם וכ"כ הפ"ח בסי' כ"ט משמו ונ"ל שגם בפירושו מוכח כן בפא"ט סי' ל"ד במחט בבה"כ דכתב הא דאמר מצד א' כשרה אם הפכה ומצא ק"ד מצד ב' טרפה ע"כ והיינו עפ"י מש"כ בסימן ד' אין חוששין שמא הבריא דמשמע אפי' בדיקה לא בעיא לשון זה בודאי משמע דא"צ בדיקה כלל וכ"כ הב"י ודו"פ ברמזים שם סי' ד' שכ' ראב"ן מכשיר בלא בדיקה וכ"פ א"א הרא"ש ולרי"ף צריך לבדוק אם ניקב ולא כ' דצריך לבדוק אחר ק"ד א"ו משמע דא"צ בדיקה כלל כמ"ש תוס' בריש פ' השוחט בשם ריב"א דמשום ס' קניא א"צ בדיקה כלל ומה שכתב הרא"ש בפ' א"ט סי' מ"ח דמשמע דס"ל לרא"ש דצריך בדיקה כבר כתבו שם הלח"מ ומע"מ פרושו ומה שהק' התב"ש ממ"שכ הרא"ש שם ואפי' למאן דלא חייש בקוץ כו' אבל בשמוצאין נקב בפנימי יש לחוש שמא גם החיצון ניקב וא"כ מאי סברא לומר דאם הקוץ שם א"צ בדיקה כלל ע"ש בתב"ש נ"ל דלק"מ דלרא"ש ס"ל שמא הבריא כרוב הפוסקים וכ"כ בדו"פ בהדיא ר"ל שמא ניקב וא"כ כיון דלא חיישינן שמא ניקב ה"ה דא"צ בדיקה אבל רש"י שפי' בהדיא הבריא נתרפא וכתב ונתחב לתוך הוושט ואינו נראה מבחוץ כו' א"ח שמא נקב היה והבריא וקרום עלה ואם כן כתב הרא"ש שפיר דהתינח בשהקוץ תחוב בו אם כן ניכר שלא ניקב מעבר לעבר אבל כשנמצא נקב ודאי חיישינן דלפירוש הבריא נתרפא וא"כ דוקא לנתרפא ל"ח אבל לניקב כ"ע חיישינן ועוד נ"ל דודאי לעולא דאמר אין חוששין לה וזה בודאי משמע בלא בדיקה כמו בא זאב ונטל ב"מ אין חוששין דדינו אפי' בלא בדיקה וכן למ"ד אין חוששין לס"ד היינו בלא בדיקא דזהו מחלוקתן דלמ"ד חוששין לס"ד דהיינו דצריכה בדיקה וא"כ למ"ד אין חוששין היינו אפי' בדיקה ל"צ וא"כ פשטא דלישנא דעולא אין חוששין לה ר"ל בלא בדיקה אלא דנ"מ דלרש"י דהבריא נתרפא קאמר אין חוששין שמא נתרפא וא"כ למ"ד חוששין אסור ולא מהני בדיקה אבל להמפרשים הבריא ניקב ר"ל אין חוששין כלל ול"צ בדיק: וכ"כ הב"ח בסי' ל"ג בהדיא דא"ל כפי' התב"ש דעכ"פ צריך בדיקה ולראות אם לפי אומדנא לא עבר מעל"ע אז אין חוששין לבדוק אחר ק"ד ק' מאי פריך מ"ש מספק דרוסה הא שני ושני דהכא עכ"פ לפי אומדנא לא עבר לחוץ משא"כ בס"ד צריך עכ"פ לבדוק ג"כ אם לא נכנס לפנים אע"כ דלפירוש הבריא ניקב א"צ בדיקה כלל אפי' אם לא ידע אם ניקב לחוץ ואפי' את"ל דלכתחלה ראוי לבדוק דלא סמכי' אחזקה במקום דיכול לברר עכ"פ בנאבד או בא"א לבדוק כשר להרא"ש דפסק כעולא כמש"כ הכו"פ ואמנם אפי' את"ל דר"ל א"צ בדיקה אחר ק"ד כיון דלפי אומדנא אינו אלא מצד א' מ"מ ק' למה לא יצטרך לבדוק אחר ק"ד כיון שיש ריעותא לפנינו אע"כ משום דמעמידין על חזקתה מכח רוב וא"צ לברר כמו שכתבתי בסימן י' והטור שכתב בסי' מ"ח היפכין אותו היינו דאזיל לשיטתו כמו שכתבתי בסי' כ"א דס"ל כשיטת רשב"א. ומה שהקשה הש"ך בסי' מ"א ס"ק ל"ב דברי הטור אהדדי שהרי בסי' ל"ג פסק כראב"ן ורא"ש תמיה לי שהרי שם כ' תחלה דעת רוב הפוסקים דלא קיי"ל כעולא אלא שאח"כ הביא גם דעת ראב"ן ורא"ש לסיים דאפי' לפי דבריהם אם יש עליו ק"ד טרפה אבל הטור לא ס"ל בזה כרא"ש ולכן כתב שפיר בסימן מ"ח הופכין וכן בסי' נ"ז בספק קניא סעיף י"א ולא הזכיר כלל סברת ריב"א שכתב בסימן ל"ג דס"ל דא"צ בדיקה דליה לא ס"ל אלא כרשב"א דבמקום ריעותא צריך בדיקה ומדברי רמב"ם כבר כתבנו בסימן י"ט דאין הכרע. ואין להקשות לרא"ש ק' דאם כן בניקב לחלל דמשמע דמודה דעכ"פ דצריך בדיקה ומ"ש בישב קוץ בוושט ונ"ל דס"ל כמ"שכ הש"ך סימן מ"א בשם רשב"א דשאני בקוץ שניקב לחלל דבא בכח משא"כ שם דבא בנחת:
והנה הש"ך בסימן נ' מסתפק בדברי סה"ת דכ' דלא תלינן אם כוונתו מחמת חסרון חכמה או דס"ל כרשב"א אבל המעיין בסימנים של ס"הת שחיבר סה"ת בעצמו ססי' כ"ה כ' וז"ל בכלן פסק בה"ג לאיסור ול"ד לנשחטה הותרה אלא היכא שיכול לתלות בהיתר כגון בא זאב כו' ולא הזכיר שם כלל מחסרון ידיעה הרי מוכח דס"ל כרשב"א וכ"כ עוד בסה"ת ססי' כ"ה קודם הפסק דכ' בס' קניא ונבדוק הוושט מבחוץ דיש לוושט בדיקה מבחוץ לענין ניקב דאל"כ ניקב זה בלא זה היכא משכחת לה היכן אנו יודעין שהפנימי ניקב ולא החיצון כיון שאין הנקב ניכר בו וסיים וז"ל ואין נכון לפרש אימר קניא וא"צ בדיקה כלל כי מה טעם יהיה זה שלא ניחוש שמא ניקב הקוץ את הסימנים הרי להדיא דס"ל דצריך בדיקה ובודאי משמע אפי' אם לפי אומדנא נראה שלא ניקבו הסימנים ואע"ג דהוא פסק נמי כעולא דא"ח שמא הבריא היינו לענין זה כמש"כ שם סעיף י"ד דאם לאחר הבדיקה נמצא שאינו נקוב אלא מצד א' ל"ח שמא ניקב וחזרה לאחוריה ועלה בו קרום ע"ז כ' כדעולא ע"ש בהדיא בדבריו והמעיין בהגהת ש"ד ססי' פ"ז שכ' וז"ל כתב בס"הת דהיכא דנשבר העצם כו' וכל היכא דלא מצינו לברורי אסרינן מספק עד כאן ולא אמרי' נשחטה הותרה כמו בזאב דהכא הספק תלוי בחסרון ידיעה כו' אסרי' מספק וכן כתב מהרא"י ז"ל משמע שהוא מפרש הטעם מדנפשיה ולא משום ס"הת ולדבריו משמע דס"ל כשיטת תו':
ולפ"ז כיון דהסמ"ג כ' ג"כ כלשון ס"הת י"ל ג"כ דס"ל כס"הת וכשיטת רשב"א ומ"מ דברי הש"ך קיימים דאפיק סה"ת ועייל הרא"ש וראב"ן דע"כ הם מפרשים א"ח שמא הבריא ר"ל שמא ניקב ולכן כתב דא"צ בדיקה וכמ"ש בדו"פ בהדיא סימן ל"ג ואפי' את"ל דכוונת' דלכתחלה צריך בדיקה רק בדיעבד אם א"א לבדוק מכשירי' וכמ"שכ הכו"פ עכ"פ מוכח דס"ל דל"ח שמא ניקב וא"כ כ"ש בבה"כ וקורקבן דמכשירים ואם כן בהפ"מ י"ל לסמוך על תוספת וראב"ן והרא"ש ואמנם מ"מ יש נ"מ בין תוס' ורא"ש דלתוס' על כל פנים בדשכיח אסור כמ"ש תוס' בהדיא דפסקו דלא כעולא דכיון דשכיח חיישינן שמא הבריא ולפ"ז י"ל דה"ה בב"הכ וכ"ש בהמסס נקרא שכיח וא"כ אם נאבדו קודם בדיקה טרפה אבל לראב"ן ורא"ש דאפילו בשכיח מכשרי כמ"ש הרא"ש בהדיא דדוקא דרוסה דשכיח ויש רגלים לדבר אבל בוושט לא חיישינן ומשמע ודאי אף על גב דהוא גם כן מודה דשכיח דאין סברא שיחלוק בסברא זו ואם כן פשיטא בבית הכוסות וכן בהמסס אם נאבדו כשר:
ואמנם לפי מה שכ' ר' ירוחם דף צ"ה וז"ל וכ' התוס' דל"א הכא בחזקת היתר עומדת דה"ל ס' קרוב לודאי שמתוך שמותחת צואר נדחק הקוץ ונכנס בוושט ויצא לחוץ עכ"ל ולדבריו ל"ק קו' הרא"ש ממתט בב"הכ די"ל דהתם אף לתוס' א"צ בדיקה כלל דמעמידין בחזקת היתר אבל בוושט דוקא שכיח דמותח צוארו וא"כ שכיח כדרוסה אבל בהמסס וב"הכ דמינח נייחא ולא שכיח מוקמינן אחזקה:
יצא לנו דלראב"ן ורא"ש אין לחלק בין שכיח אא"כ יש רגלים לדבר כדרוס' אבל בלא"ה אע"ג דליכא לפנינו מידי לתלות וכ"ד מהרא"י ולדברי רבי ירוחם גם לדעת התוס' דוקא בוושט מקרי שכיח אבל לא בשאר איברים פנימים ואמנם כ"ז בלא היה רעותא מחיים מחמת חולי אבל מחמת קוץ זה לא מקרי ריעותא מחיים שנאמר דעי"ז איתרע חזקת בהמה וכמו שכתבתי בסי' כ"ה לדעת התוספת: