מנהג הסוחרים ששולחים שלוחיהם לירידים וכותבים שם להסוחרים שזה הוא שלוחו ואם יצטרכו ללוות ילוו להם על חשבונם והמשולחים לוים לפעמים מנכרים ולפעמים מישראל בריבית קצוצה וחותמים עצמם בפקידת המשלח ולפעמים שאין המלוה רוצה להקיף לבעל הבית המשלח אלא לשליח ונותן שטר על שמו לבד כערב שלוף דוץ וצריכין אנו לברר איזה מותר ואיזה אסור דמנהג זה הוא תמיד בין הסוחרים ונעשה להם להיתר ומעולם לא שאל אדם על זה:
והנה דין זה דריבית ע"י שליח כ' רש"י ומקצת האחרונים צוחו ע"ז אך הש"ך בסי' ק"ס ס"ק כ"ב החזיק דברי רש"י וכ"כ בשם הב"ח ג"כ והמל"מ פ"ה האריך מאד בדין זה וכתב שדעת רש"י תורה היא ואף שרמ"א כתב דאין לפרסם הדבר ואין לסמוך ע"ז כ"א לעת הצורך אין לנו עת הצורך גדול מבזה"ז ומכ"ש אם לא נמצאו להם בהיתר יעשו איסור ולכן יגעתי למצוא הדרך הכבושה באיזה צד להקל עכ"פ האיסור כדמצינו שחז"ל חששו ע"ז בריש פ' מי שהחשיך ע"ש. ול"נ דודאי מה שהתיר רש"י ע"י שליח לא מיירי שהמלוה נותן שט"ח וקוצץ הריבית רק ששולח השט"ח ע"י שליח וא"י מי המלוה רק הכל ע"י סרסור דזה ודאי הוי ר"ק שהרי המלוה סומך רק על הלוה ואפילו ישלח לו הריבית ע"י קו"ף הוי ר"ק כמו שכתב המל"מ אלא מיירי שהמלוה יודע שזה הוא שלוחו של הלוה דודאי לא שדי זוזי בכדי וא"כ אף שהלוה כאב לו בכ"י שזה הוא שלוחו ושאם יצטרך ילוה לו אלא שלא כתב לו שילוה לו בריבית אלא כתב לו סתם שילוה לו אין בכך כלום שכונתו שילוה לו בהיתר ואפילו נתן הלוה שט"א בח"י והשליא קצץ ריבית אפ"ה מותר דדוקא אם הלוה גופא קצץ ריבית בשט"א אסור לכ"ע כמו שכתב רמ"א בשם מהרי"ק דכיון דהלוה עצמו משעבד מעצמו בריבית הוי ריבית הבא מלוה למלוה אבל כאן שלא עשה אותו שליח על ריבית וא"כ כיון ששינה מדעת משלחו נתבטל השליחות כדאי' בח"מ סימן קפ"ב וא"כ עדיין היתירא של רש"י במ"ע דאין שליא לדבר עבירה ודומה לזה בסימן קס"ח סעיף ז' ח' וכ"ז כשחותך בפקודת המשלח ונמצא שמיכת המלוה על המשלח. וב"ה שכיוונתי לדעת הגאון חוות דעת שכתב ג"כ דדוקא בענין זה מותר אלא דס"ל דדוקא אם אמר השליח אני אתן לך הריבית מותר אבל אם אמר שהמלוה יתן ריבית אסור מדרבנן ולענ"ד כפי מה שכתב המל"מ שהבאתי גם בזה מותר ואם אפשר לעשות כדעת הגאון ודאי ניחא טפי:
ואמנם אם המלוה יאמר אין אלי מלוה להמשלח אלא לך וודאי אסור לכ"ע שהרי אז השליח הוא הלוה מן המלוה וחוזר להיות מלוה למשלחו ובזה אין שייך מה שכתב המל"מ וז"ל דחשבינן ליה כאלו השליח לוה לעצמו כיון שאינו שלוחו של לוה דאין שליח לד"ע והוא לא לקח בריבית אלא בחושבו שהלואה היתה למשלחו לא לו אבל האמת אוא שהשליח הוא הלוה וחוזר ומלוה אותם למשלח והמשלח אינו נותן הריבית למי שהלוה לו אלא למי שהלוה לשלוחו שזה מותר גמור כדאמרינן שרי ליה למימר לחבירו הילך ד' זוז ואוזפי' לפלוני זוזי כו' וכשהשליח נותן הריבית אעפ"י שהוא הלוה אינו שום איסור דהאי ריבית לאו דידיה הוא עכ"ל וכ"ז ל"ש כשהשליח נותן שטר שלו ואין למלוה שום עסק עם המשלח א"כ השליח הוא לוה מן המלוה ונותן לו ריבית וחוזר ולוקח הריבית מן המשלח:
ולא מיבעיא אם המלוה הוא ישראל דאסור אלא אפי' אם המלוה הוא נכרי דאע"ג דאינו עושה איסור בהלואה זו מ"מ כשחוזר ומלוה למשלחו הרי מלוה בריבית כדאיתא בסימן קכ"ט סעיף י"ז (ועיין בסימן ק"ס בש"ך ס"ק כ"ב בשם ד"מ (בש"ך ריש סימן ק"ע דבערב שלוף דוץ הוי ר"ק וכ"מ בשיטה מקוב' דף מ"א ע"ב דהוי ר"ק וכ"כ הט"ז ס"ק ב' וכן הוכיח בשיטה מקוב' מדאמרינן בגמרא אשתכח דישראל קא מוזיף בריביתא ונ"ל דאפי' לדעת הב"ח סי' ק"ע שם מודה בישראל בערב שלוף דוץ דהוי ר"ק):
וכן אם המשלח נתן שטר וחתם שמו והמלוה רוצה שיחתום גם השליח על אותו שטר נמי אסור אפי' המלוה ישמעאל דבדיניהם נעשו שניהם לוים ברמ"ג ורמ"ג:
אבל מותר להיות ערב לישמעאל דאז מחוייב לתבוע תחלה הלוה כדאי' בסימן ק"ע ומותר לחתום השליח שהוא ערב שכשלא יפרע המשלח בזמנו חייב הוא לסלק החוב דזה מותר לכ"ע וז"ל ריט"בא ב"מ ע"א ד"ה אבל אתה וכתב ר' משה ב"ר טודרוס שאם אמ' ישראל לישראל חבירו צא ולוה לי מעו' מן ישמעאל בריבי' וָהֳיה לי ערב בשליחתו מותר כיון שיש שליחו' לישראל ה"ל כאלו הלך הישראל לשם ולוה מן ישמעאל ואע"ג דאמרי' כיון דבדיניהם בתר ערבא אזיל אסור הכא הוא שהערב אומר תני אהי' לך ערב בעבורו אבל הלוה לא אמר לו בתחלה היה ערב בשליחות אלא הערב אמר אני אהיה לך ערב בעבורו וכשישאל הערב את פי הלוה אם ירצה ואמר אני מוציאך מן היזק שיארע לך בזה אבל אינו אומר לו הלוה לכתחלה היה ערב בשליחותי הילכך בכה"ג שרי ומנהג פשוט הוא שעושין בכל יום עכ"ל ומכ"ש בזמה"ז שצריך לתבוע הלוה תחלה כמו שכתב רמ"א בסי' ק"ע כיון שהשליח עושה כן מעצמו ואפי' אם הלוה מן הישמעאל ק' ונתן לו שט"ח על ק"ן מותר לכ"ע שאין כאן ריבית כלל שנעשה כאלו הלוה היום לה משלח ק"ן וכן משמע ממ"שכ הב"י בשם בה"ת הביאו הש"ך ס"ק א' בסי' ק"ע:
ויש עוד למצוא תקנה לצורך גדול בשעת הדחק שיכתוב המשלח להמלוה ישראל שיתן לו סך כך וכך כדי שילוה לשלוחו ד"מ אם רצונו ללות אלף ר"ט על ב' חדשים ומנהג' ליקח ב' למאה לחודש יכתוב לו שיקבל במתנ' ארבעים ר"ט כדי שילוה לשלוחו אלף ר"ט על ב"ח וזה מותר גמור כדאמרי' שרי ליה כו' הילך זוזא ואוזפי' לפלוני ובודאי ג"ל דאין חילוק אם אותו פלוני נותן לו בשליחותו של זה הנותן או אחר דמ"ש כיין דעיקר הטעם שאין הלוה נותן כלום) ואז ילוה השליח ממנו על שמו דוקא בלא ריבית אבל אסו' ללוותו על שם המשלח (וכמו שכתב המל"מ פ"ה דלדעת רמב"ן ורשב"א מותר כשיאמר פלוני יתן לך) ויקנה השליח בעד המעות סחורה לעצמו וימכרנו להמשלח ואף שיש כאן הערמת ריבית במקום שלא ישמעו לנו לאיסור מוטב להתיר משיבואו לר"ק:
עוד יש תקנה שיתן המשלח במתנה גמורה להשליח סך מ' ר"ט שישיג לו הלואה וזה מותר כדאמרי' שרי ליה למימר לחברי' הילך ד' זוזי ואימא לפלניא דלוזפי זוזי יייד"ט סבר אמירה נוטל ואע"ג שהשליח חוזר ונותן אותם להמלוה שילוה להמשלח מותר כמ"שכ בהדי' בשיטה מקוב' ד' ס"ט ד"ה ואמר רבא שהק' ריטב"א ל"ל האי טעמא דשכר אמיר' נוטל תיפוק לי' שהרי זה אינו מלוה לו כלום ומתרץ דקמ"ל דאע"פ שלא נתרצ' המלוה לאיש ההוא עד שנתן לו אותם זוזי מותר כיון דלאו אדעתא דליתנו למלו' יהבי ומאי דיהיב איהו למלוה מדידי' יהיב עכ"ל ובזה צריך השליח ליזהר שלא יהיה הוא הלוה ואע"ג דהט"ז כ' בסי' ק"ס ס"ק ז' בשם הפרישה דהוי ריבית גמור היינו משום שלא ראו דברי ריט"בא אלו שלא נדפס בימיה' וראיתי בחוות דעת שכ' ג"כ דאם נותן לו במתנה גמורה אע"פי שלא ישיג הלואה יהיה שלו דמותר ולפי דברי ריט"בא הנ"ל משמע דאפילו בלא"ה מותר אלא דבנידון דידן ודאי הוי הערמת ריבית ואין להתיר אלא לצורך גדול: