(עד) שאלה אם מותר לאיש לנפף עליו במנפת שקורין וואחליר או פעכר שנעשה מנייר צבוע וכיוצא בו שזה תכשיט המיוחד לנשים וכן אשה אם מותרת לילך במקל בידה:
הנה בנזיר נ"ט אי' לא יהיה כו' מה ת"ל אם שלא ילבש אשה שמלת איש ואשה כו' (ולשון ספרי שלא תלבש אשה כלים לבינים ואיש לא יתכסה בבגדי צבעונים) הרי כבר נאמר תועבה היא ואין כאן תועבה אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין אנשים ראב"י אומר מניין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת"ל לא יהיה כלי גבר כו' ולא ילבש כו' שלא יתקן איש בתקוני אשה ע"כ ופרש"י בכלי זיין כדמתרגמינן לא יהא תיקון זיין דגבר וזה שמצינו ביעל שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין אלא ידה ליתד כו' ושלא יתקן בתקוני אשה פרש"י דהכי מתרגמינן שלא יכחול ושלא יפרכס בבגדי צבעונין של אשה עכ"ל ר"ל שלא יתקן וליפות עצמו בבגדי צבעונין (כדאי' ספ"ד דבבא מציעא) משמע מרש"י דאפי' אינה לובשת הכ"ז אלא שאוחזת בידה אסור משום כלי גבר דומי' דיעל וכן הוא בילקוט שופטים סי' נ"ו וז"ל ידה ליתד כו' מפני מה לא הרגתו בכ"ז לקיים מה שנאמר לא יהיה כלי גבר כו' עכ"ל ואמנם הרמב"ם בפ' י"ב מהל' ע"א כתב לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כיבע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש ולא יעדה איש עדי אשה כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותם הכלים ואין משימין התלי אלא נשים הכל כמנהג המדינה איש שעדה עדי אשה ואשה שעדתה עדי איש לוקה עכ"ל מלשון זה משמע דדוקא דרך לבישה אסור דאל"כ למה כתב שתשים מצנפת כו' ה"ל לכתוב דאפי' ליקח כלי זיין בידה אסור וכ"כ החינוך סי' תקמ"ב וז"ל ואשה העוברת ע"ז ולבשה המלבושים המיוחדים לאנשים לבד חייבת מלקות עכ"ל:
ובס' המצות בל"ת תימן ל"ט כתב הרמב"ם וז"ל שהזהירנו שלא תהיינה הנשים ליבשות בגדי אנשים ושיתקשטו בתכשיטיהם והוא אמרו לא יהיה כו' וכל אשה שתתקשט בא' מתכשיטי האנשים שהוא תכשיט מיוחד לאיש לוקה ובסימן מ' כתב וז"ל וכל אדם שיתקשט או ילבש מה שהוא מפורסם שהוא תכשיט מיוחד לאשה לוקה ודע שזאת הפעולה כו' פעמים יעשו לעורר הטבע לזמה כו' והרבה שיושם בתנאי בעשיית קצת יאמר אם יתעסק בו אדם ילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב כו' ואם היתה אשה תלבש השריון ותזדיין בחרבות כו' עכ"ל מזה משמע שהוא דבר סגולה לעורר הזמה ולא כמו שכ' החינוך וז"ל כ"א יהיו מלבושיהם שוין יתערבו אלו עם אלי ע"ש דלפ"ז יהיה האיסור דוקא כשלובש כל בגדי אשה והיינו כת"ק וכיון דקיי"ל כראב"י דאפי' במלבוש אחד חייב א"כ אין כאן טעם זה אבל לטעם רמב"ם אסור שזה מעורר התאוה. והנה הב"ח כתב דאין איסור אלא דוקא כשלובש בגד שעשוי לנוי וקישוט אבל בגדים שאין עשוין לנוי ולקישוט אין בלבישתם שום איסור ועוד כתב דאפילו מה שנעשה לקישוט אינו אסור אא"כ עושה לשם קישוט אבל להנצל מגשמים מותר ולכן מתיר ללבוש זופיצע של איש מפני הגשמים ושכן משמע מלשון הרמב"ם ובאמת אין הכרע מלשונו כמש"כ הש"ך וכן מלשון מנין המצות אין הכרע:
והנה צ"ע לפי מה דאי' בגמרא ובספרי מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה כו' וא"כ מוכח איפכא שהרי לבישת הכובע והשריון במלחמה אינו לנוי אלא להציל ממכת חרב וחנית וחיצים ואפ"ה אסור ומ"ש גשמים ממכת חרב וא"כ ע"כ מה שכ' הרמב"ם לא תעדה היינו לכלול אף מה שאינו מלבוש וכמש"כ שתגלח ראשה כאיש וכן מדויק מה שכתב בס' המצות שתהיינה הנשים לובשות בגדי אנשים ושיתקשטו וכן בסימן מ' וכל אדם שיתקשט או ילבש הרי שכפל לשונו דלבישה לחוד וקישוט לחוד ומה שמסיים שיתקשט היינו אפי' שיתקשט ועכ"פ מרמב"ם אין הוכחה כלל לב"ח ומגמרא מוכח איפכא דאל"כ איך פסק ותני שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה דלדעת הב"ח אם אינו להתקשט מותר:
ומש"כ הב"ח דכן משמע בסמ"ג ז"ל הסמ"ג בל"ת סימן ס' אר"י המעביר שיער בית השחי כו' לוקה משום לא ילבש סבר לה כראב"י שמפרש הלאו שלא תצא בכלי זיין למלחמה ולא יתקן איש בתקוני אשה והלכה כראב"י וכן ת"א ולא יהא תיקון זיין כו' והא דתניא העברת שיער מדרבנן כת"ק דראב"י דמפרש המקרא כפשוטו שלא ילבש איש מלבושים המיוחדים לנשים כגון צעיף וכיוצא בו לשבת בין הנשים לניאוף כו' ואומר אני שרב"י נמי מודה בזאת לת"ק שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עכ"ל וכ' הב"ח מדכ' ואומר אני כו' אלמא דה"א דלראב"י אין הלאו נאמר אלא במה שהוא עשוי לנוי וקישוט אבל אין איסור בלבישת המלבושים ולילך בין הנשים לכך כ' וא"א כו' דאף במלבושים שאינן עשוים לקישוט אלא ללבישה מודה ראב"י לת"ק דאסור ללבשם ולילך בין הנשים דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אלמא דבלבישה לחוד ושלא לילך בין הנשים אין איסור כלל לד"ה עכ"ל ודבריו צ"ע דמדבריו משמע דפשטא דקרא הוא כת"ק דלא אסרה תורה אלא כשיושב בין הנשים וזה איפכא מכל המפרשים שהרי כתבו תוס' שם בדברי ת"ק אם שלא ילבש כו' כפשטא דקרא הא לא מצית אמרת דהא כתיב תועבה כו' עכ"ל הרי להדיא דפשטא דקרא מיירי שלא ילבש אפי' שלא לילך בין הנשים. וז"ל ס' היראי' פ' צו ראב"י משמע ליה קרא כפשוטו כדמתרגם אונקלוס עכ"ל ובהג"מיי שלפנינו פ' י"ב כל' ט' כ' וז"ל אבל רא"מ כ' דקיי"ל כראב"י שדורש הפסוק כפשוטו אבל ת"ק לא מפרש אלא שלא ילבש לשבת בין הנשים כו' עכ"ל הרי להדיא דאדרבה פשטא דקרא הוא כראב"י וכן הוא באמת שהרי סתם כתיב בתורה לא ילבש והלבשה זאת קרוי תועבה וכי כתיב שלא ישב בין הנשים ומכ"ש לרמב"ם שהבאתי שכתב הטעם משום חוקות וא"כ מה ענין לשבת בין הנשים אבל דברי הסמ"ג מבואר עפ"י שכ' החינוך סמן תקמ"ב וז"ל לא יהיה כלי גבר ות"א לא יהא תקון זיין ומן הדומה כי מפני כן פירש הכתוב בכלי זיין לפי שהם כלים המיוחדים לגמרי לאנשים שאין דרך אשה בעולה לצאת בכלי זיין אבל ה"ה שאסור להם מדאורייתא לצאת במלבושים שדרך אנשים באותו מקים להשתמש בהם כגון שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים מיוחדים לאיש עכ"ל והנה לת"ק ודאי אסור כל המלבושים אף שאינן עשוין לקשוט ולנוי כיון שלובש להתדמות לאשה משא"כ לראב"י דמפרש כת"א משמע דאינו אסור אלא מה שהוא לקישוט ולנוי אבל מה שאינו לנוי אף שהוא מלבוש מותר דכן משמע פשטא דלישנא דראב"י ולפ"ז פשטא דקרא משמע בחדא כת"ק ובחדא כראב"י דלראב"י דמפרש דוקא לקישוט והיינו פשטא דרישא דקרא לא יהיה כלי גבר כת"א אבל סיפא דכתיב ולא ילבש גבר כו' אינו משמע כדבריו בזה דמזה משמע דאף שאינו לנוי אסור כיון שהוא מלבוש והיינו כת"ק אלא דת"ק ס"ל דאינו אסיר אלא לישב בין הנשים זה לא משמע פשטא דקרא וכמו שכתבו תוס' ורא"ם והגמיי' וזהו כונת הסמ"ג דכתב דקיי"ל כראב"י דאפי' קשוט חייב בלא לבישה והא דתניא העברת שער מד"ס אע"ג שהיא לנוי וע"כ ס"ל דאינו אסור אלא דוקא לבישה וכת"ק דמפרש הקרא כפשוטו דבאמת פשטא דקרא משמע הכי דלבישה אסור:
ולכאורה י"ל דלראב"י אינו אסור אלא דוקא מה שהוא לתכשיט והוא מיוחד לאיש או לאשה בזה חייב אבל כשלובש בגד שאינו לנוי מותר ע"ז כתב הסמ"ג דליתא דבודאי ראב"י מודה בזה לת"ק דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וכסבר' ת"ק דבגד אפי' אינו לנוי אסיר אלא דראב"י פליג את"ק דס"ל דאינו אסור אלא דוקא לישב בין הנשים וא"כ אינו אסור אלא כשלובש כל מלבושי אשה עד שאינו ניכר כלל אם הוא איש וזה אינו פשטא דקרא ולכן פליג ראב"י וס"ל דקרא הכל כפשטא דרישא דקרא לא יהיה מיירי אפי' דבר שאינו בגד אלא לנוי ככלי זיין כת"א אסור לאשה וה"ה להיפך לאיש ובסיפא דקרא באשה דאסיר אפי' בגד אחד המיוחד לאיש אעפ"י שאינו לנוי אסור כדכתי' לא ילבש וכפשטא דקרא וה"ה להיפך לאיש וכמ"שכ החינוך בהדי' וכ"כ הב"י כונת הסמ"ג אלא שקיצר וכ"כ החינוך סי' תקמ"ב ותקמ"ג להדיא דאש' שלובשת בגד המיוח' לאיש וכן להפך לוקה וכ"כ הטור סתם וכיון דהטור כתב סתם ובחינוך כתב להדיא לאיסור ומדברי רמב"ם אין הכרע וכלל הוא בפוסקים דאם פוסק א' כתב דבריו בהדיא והשאר סותמין דבריהם למדין הסתום מן המפורש וא"כ אין חלוק בודאי אפילו להציל מגשמים אסור וכמו שהוכחתי מכלי זיין במלחמה כשריון וכיוצא בו שאינו אלא להציל ממכת חרב:
ועוד צ"ע על דברי הב"ח דהא גבי שעטנז דכתיב נמי לא תלבש שעטנז וכבר כתבתי לקמן סי' צ"ז בשם הט"ז והש"ך דכל שהוא דרך לביש' אסור אפי' להציל מגשמי' והארכתי שם בראיות ברורות ע"ש וא"כ ה"ה הכא כיון דקי"ל כראב"י דתועבה דקרא לא קאי על לשבת בין הנשים כדעת הת"ק אלא דהלבישה הוא תועבה וא"כ מ"ש אם לובש מפני הגשמים או לנוי ומכ"ש שכן משמע דברי הסמ"ג כמו שכתב הב"י וכ"כ בכ"מ דראב"י לא מצריך לישב בין הנשים אלא דס"ל דהלבישה לחוד אסור וכן נ"ל שזהו דעת הרא"ם במזרחי פ' כי תצא שהק' על רש"י שכתב על לא ילבש שלא ישב בין הנשים והיינו כת"ק ואח"ז כתב ד"א שלא יעביר שער והיינו כראב"י ועל כי תועבת ה' כ' רש"י לא חסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה והק' הרא"מ דזה דוקא לת"ק ולמה לא פירש גם אליבא דראב"י כדמפרש ברישא ומזה הוכיח דרש"י פסק כת"ק ולשיטת הב"ח דלכ"ע אינו אסור אלא אם לבש לנוי ולקשוט אלא דלת"ק אינו אסור אא"כ יושב בין הנשים ולראב"י כיון שעושה לקשוט אסור אבל לכ"ע בעינן דוקא המביא לידי תועבה וא"כ שפיר י"ל דרש"י מפרש גם אליבא דראב"י א"ו דרא"מ ס"ל דליתא דאין סברא כלל דלראב"י יהיה מותר שלא לקישוט אלא דאם לובש ממש אע"ג שאינו לנוי אסור והקשה שפיר:
ומה שכתב הב"ח ראיה דהא מותר להעביר שער הערוה אפילו בתער משום צער וכן לספר במראה נ"ל דאין ראיה כלל דודאי דבר שהיא מלבוש גמור אסור אפי' להנצל מן הצער אלא דבר שהוא לקישוט ואינו מלבוש וא"כ דוקא כשעושה לקישוט אסור אבל אם אין כונתו כלל לקישוט אין איסור כלל ומצינו סברא זו בא"ח סי' ש"א דהיוצא בטלית מקופלת חייב דהוי משא ואם כונתו להתנאות מותר:
ואמנם באמת מדברי הסמ"ק סי' ל"ג משמע כב"ח שכ' וז"ל לא ילבש כו' פירש כדי לנאף ויש בכלל זה העברת שיער של בית השחי בתער ובמספרים כעין תער מדרבנן אסור עכ"ל ודבריו צ"ע דכיון דפסק דהעברת שער בתער אסור מדאורייתא ע"כ פסק כראב"י וא"כ איך כתב לא ילבש כדי לנאף וע"כ צ"ל דמפרש בסמ"ג מש"כ ואומר אני דראב"י מודה לת"ק דאין מקרא כו' כוונתו דגם ראב"י מודה לת"ק דאין אסור בלבישה אא"כ עושה להתדמות ולניאוף דזה הוא פשטא דקרא תועבה היא ר"ל המביא לידי תועבה אלא דבזה פליג דלת"ק אינו אסור אלא בלבישה וישב בין הנשים ולראב"י כל שלובש איזה מלבוש להתנאות ולנאף אסור אבל לבוש שאינו לקישוט מותר גם לראב"י ואמנם כיון שהוא איסור דאורייתא בודאי יש להחמיר ולפ"ז נ"ל דלהניף בוואחליר משום חמה וכן אשה ללכת במקל שלא תפיל כיון שאין זה מלבוש אלא תכשיט הוי דומיא דמראה ושער ערוה דאינו אסור אלא כשמתכוין לקשוט אבל בלא"ה מותר: