(ז) שאלה אשה שיש לה חולי המוציא דם מבית ריעי ובדקה בעד הבדוק ונגעה שם ונמצא דם על העד ואמרה שבשעת בדיק' הרגישה איזה הרגש בגופה לא הרגשת פתיחת המקור וגם לא הרגשת זיבת דבר לח רק הרגשת הגוף וקודם הבדיקה לא הרגישה שום הרגש אם נוכל לומר הרגשת העד היה והדם הוא מבית ריעי כיון שהוא בתוך ימי ווסתה:
תשובה צריך אני להקדים איזה כללים והם קילורין לעינים לכל הל' נדה. כיון דקיי"ל דאם הרגישה הוא ספק דאורייתא שמא היה הרגשת דם וא"כ צריכין אנו לחקור מה הוא הרגשה וכבר דברו מזה האחרונים אם ר"ל שתרגיש יציאת דם מן המקור או זיבת דבר לח לחוץ או שאר הרגש הגוף והנה בנדה ג' תוס' ד"ה מרגשת כ' וז"ל מרגשת בעצמה פי' כשנעקר דם מן המקור ורש"י כ' שם וז"ל כלומר יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה וז"ל רמב"ם בפ"ט מהל' א"ב אין האשה מתטמאה מ"הת בנדה עד שתרגיש ותראה דם ויוצא בבשרה עכ"ל. ונ"ל מדלא כ' שתרגיש שיצא דם בבשרה אלא כונתו שצריך ג' תנאים. א' שתרגיש ר"ל לאפוקי שלא בהרגשה ב' אפי' אם תרגיש שנפתח המקור ויצא ממנה ליחה לבינה וכדומה טהורה אלא דוקא דם. ג' שכ"ז שלא יצא מן המקור אל הפרוזדור טהורה עד שיצא בבשרה דהיינו מן השינים ולחוץ כדאי' כ"ז שם בפ"ח ופ"ט וז"ל רמב"ן בהל' נדה אין האשה כו' עד שתרגיש בשעה שהדם יוצא בבשרה ע"כ וז"ל רשב"א בתה"א והקצר אין האשה כו' עד שתרגיש בשעה שהדם יוצא שנאמר דם יהיה וכן העתיק הלבוש. ומדברי כלם נלמד שא"צ שתדע שנפתח המקור אלא שתרגיש איזה הרגשה שיהיה שהרי אין א' מהם שיכתוב פתיחת המקור:
ועוד ברמב"ם פ"ה וז"ל האשה שהשתינה מים כו' ה"ז טהורה ואאילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מי רגלים היא זו עכ"ל והוא מסקנת הש"ס דף נ"ז דמוקי למתני' בדארגשה הרי להדי' כמו שכתבנו והכי מוכח עוד בגמ' שאמרו שם בבשרה עד שתרגיש בבשרה ופריך והא מבעי' ליה שמטמא בפנים כבחוץ כו' והאי בפנים אינו ר"ל במקור שהרי כ"ז שהדם במקור מן השיניים ולפני' אינו מטמא כדאי' בנדה י"ז וברמב"ם פ"ה וא"כ ע"כ בבשרה אינו ר"ל במקור וא"כ איך אפשר לומר שתרגיש בבשרה ר"ל במקור ועוד דהא דטומאת נדה דוקא מן המקור ילפי' מקרא אחרינא ממקור דמיה ש"מ בבשרה כולל כל הגוף ונאמן עלי הדיין שמצאתי ראיה זו בתשו' אמ"ו נ"ב:
וראיתי להגאון בעל ס"ט שהביא כן דעת כל האחרונים וכ' דהשב"י הוכיח דע"כ זיבת דבר לח לא מקרי הרגשה מדפריך הש"ס שם מאשה שהטילה מים ופריך אי דארגשה כו' ואי דלא ארגשה כו' ואם כן מוכח דזיבת דבר לח לא מקרי הרגשה דאל"כ איך שייך דלא ארגשה ומזה הסכים עמו הס"ט ריש סימן ק"ץ. ולענ"ד כמעט עיון נדחה ראיה זו דקו' הש"ס אי דלא ארגשה הרגשה אחרת דהרגשה זו בודאי יש לתלות דהוי מי רגלים וכדכתב הרמב"ם בדין זה וז"ל אע"פי שהרגישה שנזדעזע איבריה וכן כתב הס"ט שכן תי' מהרשש"ך ולענ"ד בכונה כתב הרמב"ם זה דוקא במשתנת ולא כ' דין זה בעד שנתן תחת הכר דמוקי לה גמ' נמי בדארגשה ולא העתיק רק לשון המשנה והיינו ע"כ דסמך עצמו דסתמא כפרושו דאין חילוק אם הרגישה או לא וא"כ למה פי' כאן וכ' בהדי' דאפי' הרגישה אלא דבא להורות לנו דאפילו הרגישה ג"כ הרגשה שאינה יכולה לתלות במי רגלי' כגון שנזדעזע איבריה אפ"ה תולה כ"ז במי רגלי' ומה שהעתיק הס"ט שם דמ"מ ק' דמ"פ ואי לא ארגישה הרי ע"כ היה הרגשה וכיון דהרגשת הזיבה ומי רגלים באים כא' לא תלינן ההרגש במי רגלים לבד ואף שהר"ן בחי' נדה ר"פ הרואה כתם כ' דהא דמשני הש"ס תרתי ש"מ ר"ל כיון דבעינן הרגשת דם ממילא אימעיט לא בשפיר ולא בחתי' שלא היה הרגשת דם רק הרגשת שפיר ע"ש בר"ן כ' הס"ט דע"כ דעת הפוסקים אינו כן דהא בכתם אע"ג דידעה בודאי דלא הרגישה מ"מ טמאה מדרבנן וא"כ ק' למה מצאה בשפיר טהורה אפי' מדרבנן אע"כ דגז"הכ הוא ע"ש ואין בזה כדאי לדחות דברי הר"ן די"ל כיון דמילתא דל"ש לא גזרו רבנן אלא דוקא בכתם דשכיח וא"כ שפיר נוכל לומר דקו' הש"ס אי דלא הרגישה הרגשה אחרת רק זיבת דבר לח בודאי טהורה שזה הרגשה בודאי מן מי רגלים הוא כמו שפיר וחתי' דלא נניח הודאי ונחוש לספק וראיה לזה שהרי ביש לה מכה באותו מקום שודאי מוציאה דם אנו תולין ההרגש בדם המכה יצא לנו שהכל נקרא הרגש בין זיבת דבר לח בין הרגשת הגוף דהתורה הקפידה רק שתרגיש אבל אין נ"מ במה היה ההרגש:
ולפ"ז הנשים שרגילין שיוצא מהם ליחה לבינה מדינא צריכין לבדוק תמיד כשמרגישים ואם לא בדקה טמאה ואמנם בשער רו"ח סי' כ"א הארכתי דלעולם תלי' במצוי וא"כ בין ווסת לווסת וכ"ש בימי עיבור והנקה כיון דאז פתיחת המקור לא שכיח וזיבת הליחה מצוי אצלה בדיעבד אם לא בדקה טהורה אם לא הרגישה רק זיבת הלח וגם אפשר לדון כיון דאם תצטרך בדיקה בכל פעם הוא טורח גדול שמצוי אצלה מאד וכמעט שצריכה אז שתהיה עיניה בין שיניה תמיד הוי כדיעבד אך תוכל לשאת מוך באותו מקים וצ"ע: ועיין שער רוב וחזקה ססי' י"ג דמ"ש אם יש מכה שמוציא דם אדום או ליחה לבינה דהא דם לבן ג"כ מן המקור אם לא שמרגשת הרגשה אחרת אבל הרגשה שזב ממנה נ"ל דלא הוי הרגשה כיון שמצוי ורגיל תמיד: