אף
על פי שהותרה הוצאה ביו"ט אפילו שלא לצורך לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול אלא צריך לשנות וכו'. במה דברים אמורים בנושא על האדם, אבל על גבי בהמה לא יביא כלל, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. עיי' במ"מ שכתב שיש מי שכתב לפי שאין משתמשין כלל בבע"ח ורבינו שכ' הטעם שלא יעשה כדרך חול צ"ל דס"ל דדוקא רכיבה הוא דאסרינן ביו"ט, אבל להניח משא ע"ג בהמה לא, וזה מסכים ג"כ לדעת שכתבתי לעיל (פ"ג הלכה ה') אולם לדעת הרב המגיד בהל' שבת דעליה ממש אסורה והוא כמשתמש באילן, ועיין באו"ח סימן של"ו בהגה"ה ס"א ומג"א שם, ואפשר לומר דכאן נתן רבינו הטעם אפילו היתה המשא טעונה מערב יו"ט, וא"כ ליכא כאן כלל תשמיש בבע"ח ביו"ט, מ"מ אסורה ביו"ט מטעם עובדא דחול, אמנם לפי מש"כ לעיל לחלק בין שבת ליו"ט לק"מ והוא דביו"ט לא אסרו חז"ל כלל דהוי גזירה לגזירה ודוק [ועיי' לעיל פ"ג הלכה ה'].
והנה מענין שביתת בהמה ביו"ט אין מכאן ראייה כלל וכן מהאי דפרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה וכו' (ביצה כ"ג מתניתין ג' דברים ראב"ע מתיר וכו') שכתב רש"י שם שהיה בשבת, ולא כתב ביו"ט, דומיא דאידך ששנוי במשנה דאיירי ביו"ט, אין ראייה כלל, דודאי הוצאה דמותר לדעת רש"י והרמב"ם בכל גוונא לאדם ולא בעי אפילו צורך קצת, ומותר מטעם מתוך וא"כ פשיטא דמותר בבהמה וכי יהיה בהמה חמורה מאדם, והפרי חדש בסימן תצ"ה הביא ראייה מהאי רש"י דשביתת בהמה אינו אסור ביו"ט ולפי מ"ש אינו ראיה כלל.
והנה היש"ש פרק ה' דביצה דין ו' פסק להחמיר דיש שביתת בהמה ביו"ט והביא ראייה מדברי הירושלמי דתנן אין רוכבים על גבי בהמה ביו"ט, דאדם מצווה על שביתת בהמתו, ש"מ דאף ביו"ט יש כאן אזהרה עיי"ש, ולשיטתו צריך להבין למה הביא הרא"ש האי ירושלמי, הא תלמודא דידן חולק על הירושלמי בזאת וס"ל הטעם משום חיתוך זמורה וא"כ הלכתא כתלמודא דידן, וצ"ל דס"ל דגזרינן בכל בהמות ואפילו בבהמות נכרי אסור לרכוב וע"ז קאמר הטעם שמא יחתוך זמורה, או י"ל דס"ל להירושלמי דאף דהוא פטור אבל אסור דחי נושא את עצמו מ"מ אסרוהו בבהמה, וכס"ד דהש"ס דשבת פ' מי שהחשיך עיי"ש, משא"כ לדידן דקיי"ל דמה דאינו חייב מן התורה באדם אין בבהמה איסור כלל, ורכיבה פטור אבל אסור מחי נושא את עצמו ולכך ס"ל להש"ס דידן טעמא הנ"ל משום שמא יחתוך זמורה, ומ"מ למדנו מהירושלמי הנ"ל דמלאכה גמורה כגון חרישה וכיוצא בו בבהמה אסורה אף ביו"ט וא"צ להדוחק הב"י ומהרש"ל ביש"ש הנ"ל בענינו דחי נושא את עצמו או לענין תחומין, [ועיין מג"א סימן רמ"ו ס"ק י"ב מ"ש שם].
אמנם הפרי חדש (בחיבורו על לשונות הרמב"ם פ"ה מהל' עכו"ם) הביא דעת הרמב"ן בהשגותיו על מנין המצות להרמב"ם דס"ל דלאו דמחמר אין ביו"ט איסור כלל כמ"ש הכלבו וא"כ ה"ה מאמר למען ינוח שורך וחמורך וכו' לא שייך כלל ביו"ט, והנה הרמב"ן כתב זאת בשורש י"ד בלשון מושלל בלי נתינת טעם למה לאו דמחמר לא שייך ביו"ט, ואפשר לומר דהוא בנוי על דברי תוס' דביצה (דף כ"ג ד"ה ע"ג חרס) דפירשו שם התוס' דאי אמרינן הבערה ללאו יוצאת לא היו אוסרין הבערה כלל ביו"ט וכו' עיי"ש וא"כ יש לומר הוא הדין לאו דמחמר אינו נוהג ביו"ט מהאי טעמא, דהא על כרחך לא ילפינן יו"ט מאיסורי לאו דשבת כלל כמ"ש התוס' שם.
ונראה להביא ראייה נכונה וברורה מש"ס דמכות דף כ"א בהאי דיש חורש תלם אחד וכו' והקשה שם הש"ס ולחשוב נמי משום זורע ופירש"י דמחפי הוי זורע ומשני חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וקשה לפי הס"ד דאף ביו"ט אמרי' חילוק מלאכות לחשוב נמי הלאו דמחמר, ומאי אריא דהקשה דוקא משום זורע הו"ל להקשות מלאו דמחמר אלא ודאי צ"ל דביו"ט לא שייך כלל לאו דמחמר. וליישב שיטת הירושלמי צ"ל דס"ל כסלקא דעתך דהש"ס דשבת פרק כל הכלים (דף קכ"ד) על הא דאין סומכין הקדירה בבקעת וכו' דאף דעצים ביו"ט מלאכתן להיתר הן אפ"ה אסרוהו לטלטל דגזירה יו"ט אטו שבת, וא"כ ה"ה בענין רכיבה י"ל כן הואיל ובשבת אסורה אסרוהו גם ביו"ט, אמנם תלמודא דידן ס"ל כמסקנת הש"ס דהתם דמשני הא מני בית שמאי היא דאמר אין מוציאין את הקטן וכו' ולבית הילל לא גזרינן כלל יו"ט אטו שבת לכך לא משני הש"ס על הא דאין רוכבין וכו' משום שביתות בהמה ביו"ט רק משום חיתוך זמורה.
ולולי דמסתפינא הייתי אומר דברוכב ליכא כלל משום שביתות בהמה, דחי נושא את עצמו, רק ה"מ כשיוכל לירד משא"כ אם אתה אוסר עליו מבלי לירד מן הבהמה א"כ הוי ככפות דהא רש"י פירש אהא דאמרינן בשבת (דף צ"ד) דהני פרסאי ככפות דמי ופירש"י שם הואיל היותם מעונגים מהצג על הארץ הוי ככפות עיי"ש, וא"כ י"ל ה"ה בזה דהוי נמי ככפות ממצות חז"ל דאסרוהו לרדת מן הבהמה ולכך נזכר בירושלמי כזאת, וז"ל היה רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד ופריך מאי שנא אם עלה באילן לא ירד ומשני דאדם מצווה על שביתת בהמתו וכו', והיינו בזאת הנדון הנ"ל דאי אסרינן לירד א"כ הוי ככפות ממצות חז"ל ויש כאן חששא דשביתת בהמתו וצ"ע.
והנה היש"ש ריש פ' המביא תמה למה השמיטו הפוסקים הך מימרא בגמרא בהני נשא דקמליין חצביהו וכו' שלא תכסהו בנכתמא וכו' דזמנין דנפל ואתי לאתויי גם לא תפרוס סודרא עליה משום סחיטה וכו' עיי"ש, והנה המג"א בסי' תק"י ס"ק ט"ז תירץ דדוקא למקשר חיישינן וא"כ ביו"ט דמותר להביא הכיסוי ביד דהא הוצאה מותר ביו"ט א"כ ליכא למיחש לקשירה ולכך השמיטוהו עיי"ש, אמנם עדיין לא תירץ כלום למה השמיטו הפוסקים מבלי לכסות בבגד במקום דאתא לידי חיוב סחיטה, ונראה לי פשוט דאם אין כאן דבר הכרחה אין כלל חששא דסחיטה דאף אם שיבואו בו המים תסיר הבגד וכדומה, משא"כ אם אתה מצריך לכסות, א"כ לא תסירו עכ"פ אף דיתלכלך במים וא"כ שפיר יבוא לידי סחיטה, והוא פשוט וברור ודו"ק.
Loading...
5:2
1
Loading...