אין
מעשנין בקטורת ביו"ט מפני שהוא מכבה ואפילו להריח בה וא"צ לומר לגמר את הבית ואת הכלים שהוא אסור, ומותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה. ובש"ס אמרו משום דהוי מכבה ואמר ליה רב נחמן ולימא מר מפני שמבעיר, א"ל תחילתו מכבה וסופו מבעיר, ויש להקשות לשיטת הרמב"ם דס"ל דאמרינן מתוך בהבערה ולא בכיבוי עיין לעיל פ"א ופ"ד הלכה ב', וא"כ מאי מקשה ולימא מר מפני שמבעיר דהא בהבערה אמרינן מתוך משא"כ בכיבוי וצ"ל דפריך בלשון בתמיה ולימא משום מבעיר כלומר ולמאי אמר כיבוי דהא אין כאן כלל כיבוי כמ"ש הרי"ף והרמב"ן דליכא כאן כיבוי כלל כיון שסופו מבעיר עיי"ש ואמאי לא אמר מפני שהוא מבעיר, ואם כי באמת מותר למה באמת אסורה ואמאי הא אין כאן כלל חששא דאיסורא, ותי' דבאמת הו"ל כיבוי דאף דמבעיר והולך מכל מקום מתחילתו יש כיבוי וכיבוי אסור וזהו אמרו בש"ס תחילתו מכבה וסופו מבעיר.
ובזה מיושב קושית מהרש"א בתוס' ד"ה ע"ג חרס עיי"ש אך באמת אי אמרינן כהרמב"ן דס"ל להרי"ף דלא הוי כיבוי א"כ מאי שנא ממוגמר שאסורה דהא ליכא כיבוי כמו בעישון והבערה שלא לצורך מותר מידי דהוי נר של בטלה והא דאמרינן בש"ס דכתובות דף ז' ע"א דמוגמר אסורה אף דהבערה שלא לצורך מותר, משום דאינו שוה לכל נפש, וצ"ל לדעת הרמב"ם דס"ל דלא בעי צורך כלל בהבערה דהבערה הוא לשון מושאל והכוונה הוא רק על כיבוי דזאת אסורה שלא לצורך משום דאינו שוה לכל נפש.
ומעתה אף המעוררין על שתיית טובאק ביו"ט ואומרין דדמי למוגמר שאינו שוה לכל נפש ביו"ט וכמ"ש המג"א (סי' תקי"א) דלא ס"ל החילוק של התוס' פרק כירה, דמה דהוא לבריאות ולא לתענוג אינו נקרא שוה לכל נפש, מ"מ יש לסמוך על הרמב"ם, דאוסר מוגמר מטעם כיבוי כמ"ש לעיל וא"כ בשתיית טובאק ליכא כלל רק הבערה והחוש מעיד, וא"כ לדעת הרמב"ם מותר ואף לדעת החולקין הא ס"ל בנר של בטלה לא תאסור ולא תשתרי וכמ"ש התוס' וראב"ד ז"ל בהשגות פ"א וא"כ אין למחות ביד הנוהגין היתר בזה ופוק חזי מאי עמא דבר.
ואת הכלים שהוא אסור וכו'. ועיין במ"מ שכתב דהטעם משום דאוליד ריחא אסור ורש"י פי' דע"ג חרס אסורה משום דאוליד ריחא בחרס, ומדפי' דוקא בחרס ולא פי' כפשוטא, משמע דס"ל דבאוכלין לא שייך כלל אוליד ריחא, והא דאמרינן לקמן בקטורא משום דאוליד ריחא היינו בגחלים דבושם נתונים עליהם וכמו שפירש"י בבשרא אגומרי דקמוליד ריח בפחמין, אך לפי מ"ש הרמב"ן והר"ן דבפירות לא שייך כלל מוליד ריח דאינן עושין להריח רק להכשיר לאוכלין, וכנראה מדבריהם מדלא כתבו דאין כוונתו לתת ריח בגחלים כי אם בפירות, ש"מ דאלו היו הפירות עומדין רק להריח היו אסורין, דאין זאת רק להריח, וא"כ אין בו אוכל נפש כלל ואסור משום מוליד ריחא, אבל כיון דע"י הריח יבושם הפירות ויהיו יותר טוב באכילה, לכך הוי שפיר צורך אוכל נפש ולכך התירו חז"ל, ומעתה יפה כתבו האחרונים ז"ל [ס"ס תקי"א] דיש לאסור ליתן דבר המריח לתוך המים העומדים לרחיצה ביו"ט, דבזאת דעושה רק להריח ולא להכשיר האוכלים ואדרבה המים נפסלין משתייתם ופשיטא דאסורה ואין להביא ראייה (במאי) [ממאי] דמותר ליתן תבלין ובשמים לקדירה דבזה הוכשרו לאכילה דע"י כן נתבשם יותר משא"כ הרחיצה, והגאון מהר"ר צבי ז"ל בתשובותיו [חכם צבי] סימן צ"ב התיר בזה בלי ראייה ולפי מש"כ לדברי הרמב"ן והר"ן יש להחמיר כדעת הט"ז והמג"א ודו"ק.