אין
מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות וכו' שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה מבערב. ועיין במ"מ שכתב דאם הוציא מותר להשתמש ולא אסרוהו אלא שלא היה ליה להוליד, כיון דהיה באפשרות לו מבערב וכו', ונ"ל דאין כוונת המ"מ לומר דאם הוציא במזיד מן האבנים דמותר, דמניין לו זאת בדברי הרמב"ם ז"ל שלא קנסוהו כמו שקנסו מי שלא עירב וכמ"ש הט"ז ומה ביקש המ"מ בזה, ואין זה ענין מאמרם כלל, אמנם נראה דכוונתו הוא אם הוציא בשוגג או ע"י נכרי, דלשיטת הראב"ד הרי זה נולד ואסור משום הכנה, וא"כ הרי זה מוקצה ואסור עכ"פ התשמיש, יהיה הוצאה לאיזה אופן שיהיה ולזאת אמר המ"מ דאין זה נולד, ומה דקאמר הש"ס דקמוליד ביו"ט, הרצון דהיה ליה להוציא מעיו"ט, אבל אין כאן נולד כלל, וא"כ כשהוציא אין כאן חששא דמוקצה כלל, אבל וודאי זאת מודה המ"מ דאם הוציא במזיד שאסור כמו בשלא עירב וכו' ומזאת לא איירי כלל המ"מ ואין ענינו כלל פה לבאר בדברי רבינו וזה פשוט, ומעתה קושיות הט"ז (בסימן תק"ב) מיושבים ודו"ק.
אמנם בגוף המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד ז"ל יש לכאורה סתירה לדברי הרמב"ם, והוא מן הירושלמי דביצה ומגילה פרק א' וזה לשונו הוצאת אש מן האבנים באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן, ואם כדעת הרמב"ם, דהיה ליה להוציא מעיו"ט אין ענינו כלל למחלוקת ר' יהודה ורבנן דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות מעיו"ט אף לר' יהודה אסור וצ"ע.